איסור פרסום שמות חשודים: בין חשד סביר לראיות לכאורה

ההכרעה השיפוטית בעניין איסור פרסום שמות חשודים לפני הגשת כתב אישום אינה פשוטה. עקרונות יסוד כדוגמת השם הטוב והאינטרס הציבורי נאבקים על הבכורה – וכל אחד מהם מגייס לטובתו נימוקים כבדי משקל. לאחרונה החלו בתי המשפט ליישם מבחן חדש ביחס לסוגיה – מבחן הטמון בעוצמת הראיות הקיימות נגד החשוד, במנותק מן ה"חומרה" הנלווית למעשיו. מבחן ראוי? מידתי? מאמר שכתבנו בכתב העת של ועד מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין.

ולמי שעדיין לא נמאס לדון בסוגיה (החשובה) הזו, הרי לכם מאמר חדש שפרסמתי ב"עט ועוד" [נובמבר 2009], כתב העת המקצועי של של ועד מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין.

חברי היקר, עו"ד אורי קינן, הציע לי לפני כמה חודשים לעשות ריביזיה במאמר המקורי שפרסמתי בנושא (ראו פוסט קודם), לצורך הבאתו לדפוס בכתב העת של ועד המחוז. מאז פרסום המאמר המקורי ועד היום חלו שינויים מהותיים בתפיסה של מוסד איסור הפרסום. למשל, פורסם תזכיר הצעת החוק של משרד המשפטים שנועד להעניק לחשוד מעין איסור פרסום "אוטומטי" בן 48 שעות, עד שיוכל לפנות בצורה מסודרת לבית המשפט בנושא. בנוסף, פורסם מאמרו של כב' השופט (בדימ') נסים ממן (כתב העת "עורך הדין", הוצאת לשכת עורכי הדין, אוקטובר 2009) המציע מבחנים ראייתיים מפורטים לבחינת סוגיית איסור הפרסום, ובמקביל – שופטי המעצרים החלו להשתית את החלטותיהם על עוצמת הראיות הקיימות נגד החשוד, מאשר עצם "סבירות" החשדות נגדו.

לקחתי את כל אלה ויצרתי מאמר מעודכן, התומך במבחן "עוצמת הראיות" לצורך הכרעה בסוגיית איסור הפרסום. בה בעת, הותרתי, כחומר למחשבה (ואולי כמבחן משולב) את הרעיון התומך ביצירת "חזקה" לפיה, בעבירות מסוימות, הפרסום יגרום לחשוד נזק חמור.

איסור פרסום | עורך דין פלילי איסור פרסוםאיסור פרסום | עורך דין פלילי

השאר תגובה