הפוליטיקה של תאוות הבצע

אוף טופיק.

מייקל מור, כדרכו בקודש, יודע לקחת תסבוכת סוציולוגית נתונה ולפשט אותה באמצעות ויז'ואל ברור, מבלי לאבד את הצופה או את השורה התחתונה. מור עשה את זה היטב בסרטו על אסון התאומים ומלחמתן של ארה"ב ויתר מדינות ה-G8 בטרור, וכן בסרטו על מערכת הבריאות האמריקאית ובמגוון סרטי דוקו נהדרים אחרים.למרות שמור מגיש את המסר שלו יחסית לעוס (או לפחות קצוץ דק), לקהל האמריקאי הלא חכם במיוחד, הוא יודע לייצר ויז'ואל פשוט ומעורר השראה, כזה שגורם לך – לכל הפחות – להזדהות עם המסר, ובמקרים רבים להרגיש טיפש גמור.

זה עתה סיימתי לצפות בסרט CAPITALISM: A LOVE STORY. מור, בציניות האופיינית לו, ממחיש לצופה כיצד ראשי בנק ההשקעות גולדמן זאקס לדורותיהם השתלבו במהלך השנים בתפקידי מפתח במערכת האוצר הפדראלית, עד כדי שליטה מוחלטת בקבלת ההחלטות הכלכליות הרות הגורל הנוגעות לאומה האמריקאית. אט אט, בתחכום רב ובשיטתיות – יצרו חיזיון קפיטליסטי ורוד בראשם של אזרחי ארה"ב, כאשר למעשה – הפכו את רובם לעבדים קטנים הקורסים תחת חובות האשראי שסופקו להם (עם חיוך) במהלך חייהם.

1% מאזרחי ארה"ב אוחזים בהון גדול יותר מאשר זה של 99% הנותרים יחד, טוען מור באמצעות ניתוח כלכלי מקיף שתועד במזכר סודי של אחד מבנקי ההשקעות שדלף לתקשורת. אמריקה הפכה לטיפשה יותר, ענייה יותר, שמנה יותר, נשלטת יותר – כאשר המיעוט הנהנתי יוצר לעצמו לובי כל כך חזק במוסדות ההון הפדראליים, שכל אסון כלכלי וחברתי שהוא יוצר במעשה ידיים, "מטופל", מטוייח ומטוטא מתחת לשטיח מיד. משבר הסאב פריים הוא דוגמא טובה לכך.

טרנט טרזנור מ-nine in nails כבר כתב על "god money", שלמענו יעשו הכל.

מומלץ בחום. תסתכלו עליהם ותראו אותנו. אפשר עוד לעצור את זה.

השאר תגובה