הדלפת חומר חקירה אינה עבירה פלילית

היועץ המשפטי לממשלה מעוניין להעמיד לדין מדליפי חומר חקירה, מכוח הוראות סעיף 119 לחוק העונשין. האם מדובר אכן מדובר ב"סוד רשמי" שגילויו מצדיק או מחייב העמדה לדין פלילי? האם רשויות החקירה למעשה נמצאות על הכוונת? טור פרשני שפרסמנו בגלובס.

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע כי ישקול להעמיד לדין מדליפי חומר חקירה.

העדר בסיס משפטי מספק להצהרה הזו, הוביל אותנו להשיב על היוזמה הזו בטור משפטי שפורסם בגלובס:

לאולמרט זה כבר לא יועיל

זוז התריע כי יעמיד לדין מדליפים של חומרי חקירה. ראוי שמזוז יתחיל קודם בבדק בית

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מעוניין, ובצדק, למגר את תופעת ההדלפות של חומרי חקירה שפשתה במחוזותינו בשנים האחרונות, בייחוד בסמוך לקיומו של שימוע לחשודים בפרשיות מתוקשרות במיוחד.התופעה הפכה לכה קיצונית, עד שחשודים ונאשמים בפרשיות שונות, ביניהם רה"מ אהוד אולמרט והשר לשעבר אברהם הירשזון, עומדים למשפט שדה עלי-דף, עוד לפני שטענות סנגוריהם נשמעו אצל הגורמים המוסמכים לכך.

ניתן להעלות טענות המצדיקות או שוללות את עצם הרעיון של פרסום חומרי חקירה גולמיים קבל עם ועדה, אך מדבר אחד לא ניתן להתעלם – העיתונות, שמטרתה לייצר עניין מיידי במסגרת מצומצמת, נוטה באופן טבעי לפרסם "תזה" או גרסה חד-צדדית, עסיסית, ולעיתים מניפולטיבית מתוך חומר החקירה שהצליחה להניח עליו את ידיה.

בעיני רוחו של הקורא ההדיוט – שאינו מנוסה בקריאת חומר חקירה, ולא כל שכן בניתוח ראיות מבחינה עובדתית או משפטית, במסגרת הליכים פליליים – מתגבשת תמונה מגמתית לגבי אותו חשוד או נאשם, וכיצורים שיפוטיים במיוחד, משהו בנו חורץ את גורלו.

מסמך רשמימה עשוי להיות פתרון יצירתי למניעת הדלפות שכאלה? לדעת היועץ המשפטי לממשלה, השתת סנקציה פלילית על ה"מדליף", מכוח סעיף 119 לחוק העונשין. הצורך ישנו. הרעיון יפה, אך בפועל אינו ישים מבחינה משפטית. סעיף 119 לחוק העונשין קובע עבירה מקום בו "מי שנמסר לו מסמך רשמי בתנאי מפורש שעליו לשומרו בסוד", כלומר, מוסר מסמך שכזה לאדם אחר שאינו מוסמך לקבלו.

היועמ"ש מעוניין להפוך חומרים שנאספו במהלכה של חקירה, ל"מסמך רשמי". ומה נמצא בכל אותם חומרי חקירה? הודעות חשודים, עדים, צילומי מסמכים קשיחים, פלטי טלפון סלולרי, תדפיסי חשבונות בנק, תמלילי האזנות סתר ועימותים, תמונות, ועוד כהנה וכהנה חומרים. מסמכים אלה קשורים קשר ישיר לחשוד הזכאי לשימוע והמעוניין ללמוד חומרים אלו כדי להכין את הגנתו. אף לא אחד מהם עשוי או ראוי, במישרין או בעקיפין, להוות "מסמך רשמי".

המונח "מסמך רשמי", לקוח מדברי חקיקה שעבר זמנם – פקודת הסודות הרשמיים ופקודת החוק הפלילי 1938, ותורגם מן המונח האנגלי Official Document. השופט (בדימוס) יעקב קדמי, בספרו "על הדין בפלילים", סבור כי כוונת המונח היא למסמך-של-רשות. קרי, מסמך של רשות מרשויות המדינה. תנא דמסייע נמצא בפסיקה הספוראדית של בית המשפט העליון בעניין, שקבע: "מסמך הנערך על-ידי אדם הפועל מטעם הרשות, על מנת שהמסמך יוכל לשמש לאחר מכן למטרה רשמית, הינו מסמך רשמי…" (ע"פ 155/54 עבד קצב נ' היועץ המשפטי לממשל ישראל).

לאור זאת, ניתן לחשוב על כמה דוגמאות: טופס הצהרת הון, הוא מסמך של רשות המיסים; אישור מסירה של דואר רשום, הוא מסמך של רשות הדואר (כשהייתה רשות); פרוטוקול דיון בבית המשפט, הוא מסמך של בתי המשפט; אישור יציאה או כניסה מן הארץ, הוא מסמך של רשות שדות התעופה; רישיון רכב, הוא מסמך של רשות הרישוי, וכו'.

המסקנה מהנ"ל היא, שעדות איננה מסמך של המשטרה. כך גם, תדפיסי חשבון בנק שהוצגו לנחקר במהלך חקירתו, אינן מסמך של המשטרה או הפרקליטות, ולא של היועץ המשפטי לממשלה.

ייתכן כי דווקא טיוטת כתב האישום כשלעצמה, שהיא מסמך של היועץ המשפטי לממשלה (ובאי-כוחו), עשויה לחסות תחת אותו מעטה סודי, שהמפר אותו יסתכן בהעמדה לדין.

תמהנו מדוע זה יצא קצפו של היועץ המשפטי דווקא נגד חשודים וסנגורים המדליפים את החומר שקיבלו למטרת שימוע, כאשר ברי לכל בר-בי-רב כי ההדלפות במרבית התיקים הפליליים נעשות עוד במהלך החקירה המשטרתית, הרבה לפני שהחומר עזב את גורמי אכיפת החוק. בשלב זה, קל בדרך-כלל לזהות את הגורמים המדליפים באשר רובם לובשים מדים כחולים.

פעולות הרתעה קלות

די לפתוח עיתון בכל יום כדי לקרוא על חקירתו של פלוני או את גרסתו של אלמוני. בשלב החקירה, כאשר החומר טרם הועבר לחשוד ולסנגורו, קל יותר לזהות ולהרתיע את המדליף. אין פשוט מבדיקת פלט השיחות היוצאות של המעורבים בחקירה כדי לאתר את המשוחחים תדיר עם עיתונאים. עם זאת, לא שמענו על מקרה שבו נעשה מאמץ לאתר הדלפה שנעשתה תוך כדי החקירה על-ידי גורמי החקירה עצמם.

בשלב החקירה הגורמים החשופים לחומר הם מצומצמים וידועים. במרבית המקרים בירור עובדתי קצר, לו היה מישהו חפץ לבצעו, היה מצביע על זהות המדליף. אז גם לא היינו נדרשים ללוליינות משפטית עקרה דוגמת סעיף 119 לחוק העונשין, כי ניתן היה לעשות שימוש מרתיע בדין המשמעתי, ואף להרחיק לכת ולעשות שימוש בסעיף 244 לחוק העונשין, שעניינו שיבוש מהלכי משפט. ובכל זאת דבר לא נעשה.

נראה שקל יותר למצוא פתרון משפטי סבוך כדי למגר את שולי התופעה, מאשר לנקוט פעולות הרתעה קלות למגר את עיקר התופעה. היוזמה הזו יוצרת גם כותרת עיתונאית טובה, אך בפועל היא חסרת שיניים. ראוי שהיועץ יתחיל מבדק בית מעמיק לפני שהוא פונה לפתרונות משפטיים "יצירתיים" כלפי חוץ.

אגב, מעניין יהיה לראות אם חומרי החקירה הנוגעים למדליפים כאלה ואחרים, יודלפו בעצמם. תלוי מי יהיה הנחקר, אנו מניחים.

* הכותבים הם שותפים במשרד עורכי הדין שומרוני כהן-סטרשנוב, העוסק בליטיגציה פלילית ובעבריינות צווארון לבן.


  1. כתוב תגובה

    מאת: ייעוץ משפטי
    18:06 | 09 מרץ 2010

    Triangle

    מרתק! עולם המשפט פשוט מרתק! הייתכן ושיבשו את דבריו או שהוא פשוט התבלבל מול העיתונות? הרי קשה להאמין שהיועץ המשפטי לממשלה לא מודע לפרטים כול-כך חשובים! טוב שיש אותכם לידע אותנו, ואולי גם אותו :)


  2. כתוב תגובה

    מאת: דב גלעד כהן
    20:02 | 09 מרץ 2010

    Triangle

    בסך הכל, עמדתו של היועמ"ש אינה מנותקת מן המציאות. חומרי חקירה מודלפים לצרכי משפט שדה – וזו פרקטיקה פסולה. מי נושא באחריות? זו שאלה טובה. המשטרה? הפרקליטות? הסניגורים? כל אחד מצביע על האחר. בשורה התחתונה, חשודים ונאשמים נפגעים מן ההדלפות המבזות האלה. אם לא מבחינה משפטית, אז חברתית – שמם הטוב נרמס מבלי יכולת ממשית להתגונן.
    אולם, זו לא הדרך להתמודד עם התופעה. עם כל הכבוד.

השאר תגובה