מבקר המדינה – מלך או נביא?

כל המדינה יושבת דרוכה ומצפה לדו"ח החמור של מבקר המדינה.
המבקר מחליט על אחריות מיוחדת, אחריות רגילה, או סתם מחליט להצליף בלשונו החדה בנבחר ציבור זה או אחר…
המבקר פוגש במשפחות השכולות ושומע את מר ליבן. הוא מוקלט באותה פגישה, באומרו – כי זו הפעם, הוא ידאג לכך (שלא כפעמים אחרות) – שנבחרי הציבור ישלמו מחיר ראוי.

לאחר מכן – אנו מבינים שהחליט על אחריות מיוחדת של שר האוצר, על כך שהיתנה העברת כספים בביצועה של תכנית הבראה. אין לנו ספק, שלו היה שר האוצר מסכים להעברת הכספים – אך אלה היו נעלמים לבלי שוב, ומאום לא היה מגיע לרכישת ציוד כיבוי מתקדם, גם אז היה קובע מבקר המדינה אחריות מיוחדת. זו הפעם – בשל העובדה שהשר הנכבד העביר כספים, ללא שהיתנה את העברתם בתכנית הבראה משמעותית…

מי צודק יותר – האם לשכת הרמטכ"ל, או שמא לשכתו של השר?
האם לשכת הרמטכ"ל השמיצה יותר מלשכתו של שר הביטחון? אולי ההפך?
מי מהם יעבור את משפט הציבור טהור ומי ייזכר לדיראון עולם?

כולנו מחכים למוצא פיו של מבקר המדינה. מה הוא כתב בטיוטת הדו"ח? האם הוא הכריע בשאלה זו? האם דרך התבטאותו לגבי הרמטכ"ל, שונה מהתבטאויותיו לגבי שר הביטחון?

עיתונאים זעופי פנים ויודעי חן מתראיינים בכל מהדורות הרדיו והחדשות. הם לוחשים לכולנו סוד. עינם שזפה חלק מההתבטאויות בדו"ח והם מנסים לתאר אותן בפני כל עם ישראל, עוד בטרם נוסח הדו"ח הסופי.

מבקר המדינה הפך לשופט העליון מכולם.
הוא אינו כפוף לסדרי דין כמעט, אחראי על חוקרים רבים, רשאי לדרוש כל מסמך וכל החלטה מכל אדם (שנתון לביקורת המדינה), רשאי לחייב את המבוקר לשוחח עם חוקריו ולהשיב להם.

מבקר המדינה הוא רשות עצמאית. השרים חוששים להתערב אפילו בהחלטותיו לגבי השכר שהוא משלם לעובדיו. הוא מחליט על תכנית הביקורת ונעזר לעיתים בועדה לביקורת המדינה – אשר לה עניין פוליטי תמידי, להתחשבן עם הרשות המבצעת.

הציבור אינו מתעניין בחומר הגלם שאסף המבקר. חומר החקירה מצטבר בארגזים והוא מכיל אלפי עמודי חקירה. מה שמעניין – הוא דו"ח המבקר. הערכותיו מעניינות. סיכום הדברים שלו מעניין. חוות דעתו מוכרת עיתונים ולא החומר היבש והרב שאסף.

זאת יש לדעת – לאחר החלטת המבקר אין ולא כלום.
אין זכות לערער על ממצאיו של המבקר ועל הערכותיו.
הדרך לבג"ץ אמנם פתוחה לכאורה – אך רוב העתירות (למעט אחת) בעניין זה, מתנפצות אל סלעיו של בית המשפט העליון.

בעולם המשפט ידוע, כי החקירה הנגדית, היא הדרך הטובה ביותר למציאת "האמת" העובדתית.
בפני מבקר המדינה – אף אחד לא חוקר נגדית את יריבו.

לרמטכ"ל לשעבר לא ניתנה זכות לחקור נגדית את שר הביטחון. גם לשר הביטחון לא ניתנה הזכות לחקור כך את "חברו" הרמטכ"ל… כיצד אם כן יחליט השופט העליון ביותר לינדנשטראוס, מי מהם או מפקידיהם אמת בפיו – ומי דבר שקר?

כיצד יחליט אם ראוי להטיל על שר הפנים/האוצר אחריות מיוחדת או רגילה, או שמא לא להטיל עליהם אחריות כלל? האם על פי תחושותיו, לאחר שפגש את המשפחות השכולות ובכה איתן? האם לא הושפע מבכיין?

ארבעים שנה לאחר שהופתענו מפרוץ מלחמת יום הכיפורים (שבה ניצחנו אמנם – אך איבדנו אלפים מטובי בנינו) – אנו יודעים שבידי גורמי המחקר היה את כל המידע הגולמי שהעיד על המלחמה הקרבה.
למרות זאת – אף אחד מהמעריכים הלאומיים, לא חשב שמלחמה בפתח. מספרים לנו, שערב המלחמה ממש, עדיין העריך ראש אמ"ן שמלחמה לא תפרוץ.

מידע גולמי לחוד ופרשנות והערכה לחוד. המידע שנאסף על ידי מבקר המדינה – הוא חשוב בוודאי. בעניין פרשנות המידע – מבקר המדינה אינו מוכשר יותר או פחות מראש אמ"ן דאז, או מראש אמ"ן בהווה. דבריהם של אלה ואלה – אינם דברי אלוהים חיים.

ראוי לכולנו לכן, להסתכל על דברי המבקר עם יותר מקורטוב של ביקורת.

עפר ברטל

השאר תגובה