ועת לכל חפץ: העליון ממתן את כוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות

בית המשפט העליון ממתן משמעותית את כוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות, בכך שהוא מציב דרישת סמיכות זמנים נוקשה יותר בין מועד ההתרחשות עליה נותן העד את גרסתו, לבין מועד העלתה של גרסה זו על הכתב; נקבע כי הפרש של שנה בין השניים – נוטל מן הראיה את כוחה ככזו.

בתחילת שנות ה-80 [למאה הקודמת], התחוללה מהפכה של ממש בדיני הראיות, עם הוספתו של סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. הסעיף איפשר לראשונה, בהתקיים תנאים מסוימים הקבועים בו, לקבל "אמרת חוץ" של עד במשפט פלילי כראיה לאמיתות תוכנה.

למי מבינינו שלא הבין את המשפט האחרון, אסביר בקצרה. הכלל הוא שבמשפט פלילי, על העדים המוזמנים לבית המשפט לספר את גרסתם לאירוע נשוא המשפט, להעיד מזכרונם על דברים שקלטו באופן ישיר בחושים שלהם. עדות על דברים שלא נקלטו באופן ישיר בחושי העד הינם "עדות מפי השמועה" – וזו אינה קבילה. ורק לחדד, עדות על דברים שהם למעשה מסקנה שהסיק העד הינם "עדות סברה", וגם זו אינה קבילה – אלא אם מדובר במומחה.

נמחיש בדוגמא:

  1. אם אבי ראה את יוסי נועץ סכין בדוד, הרי שבמשפטו של יוסי, אבי יוזמן כעד תביעה ויתבקש להעיד מזכרונו על הדברים שראה. זו עדות ישירה למעשה והיא כמובן קבילה כראיה. מטרתה של הראיה היא להוכיח עובדה. העובדה היא שיוסי דקר את דוד באמצעות סכין. על סמך העובדה הזו – בית המשפט יתבקש לבסס ממצא לחובתו של יוסי. כמובן שניתן להפריך את הדברים באמצעות ראיות סותרות – אבל זה עניין אחר.
  2. לעומת זאת, אם רפי שמע את אבי מספר למישהו שיוסי הוא שדקר את דוד, הרי שעדותו של רפי לא תהיה קבילה להוכחת הדברים ("אמיתות התוכן"), כיוון שמדובר בעדות מפי השמועה.

עם השנים, כך מספרים זקני השבט, החלה להתפתח בישראל תופעה מדאיגה – השפעה פסולה על עדים. אלה, באיומים למיניהם, שוכנעו כי מוטב להם שלא ימסרו את גרסתם בבית המשפט. כך, נוצר מצב שבו עדי מפתח במשפט פלילי הגיעו לדוכן העדים ומסרו גרסה שונה בתכלית מן הגרסה המפלילה אותה מסרו במשטרה, או שהעדיפו לשתוק ולא להשיב לשאלות כלל. התובעים עמדו אובדי עצות. בהעדר ראיות נוספות מלבד אותה עדות מפלילה – הנאשמים זוכו ויצאו לחופשי.

מכאן, נולד, בין היתר, סעיף 10א. הסעיף מאפשר, בהתקיים תנאים מסויימים, להגיש לבית המשפט את הדברים שאותו עד אמר במשטרה ושתועדו בכתב על ידי החוקר ("אמרת חוץ", משמע – דברים שנאמרו מחוץ לכתלי בית המשפט), כראיה, במקום או בנוסף לעדותו של אותו עד בבית המשפט. בית המשפט, כך על פי הסעיף, רשאי להעדיף את הדברים הכתובים באותה אמרת חוץ ולהתייחס אליהם כאילו נאמרו בפניו. דהיינו, כאילו היו עדות לכל דבר ועניין – ולהכריע באמצעותם את הדין. סעיף 10א הוא למעשה חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. שכן, אנו מקבלים נייר שכתב חוקר על דברים שאמר לו עד [מבלי שהעד מאשר את הדברים].

הסעיף הזה הוא רשת בטחון יוצאת דופן לתביעה הכללית. אין ספק שהוא תורם רבות לענישת רשעים, אך בד בבד, לדעתי, הוא תורם באותה מידה גם להרשעות שווא. אבל זה נושא לדיון אחר, ובכל זאת – תחשבו על זה כך: תארו לכם מצב שבו אבי העליל על יוסי את הדברים, על מנת לסבך אותו על-לא-עוול-בכפו. אבי חוזר בו לאחר שהתקיימה "סולחה" בינו ובין יוסי. במשפטו של זה, אבי מגיע וחוזר בו מהדברים – "לא היה ולא נברא" הוא מציין באוזניי התובע והשופט. במצב דברים זה, התובע יכול להגיש את אמרתו של אבי במשטרה לבית המשפט, ובית המשפט רשאי להעדיף אותה על פני גרסתו הנוכחית של אבי – אפילו שהוא חזר בו מהדברים, ולהרשיע את יוסי. רצוי? ראוי? הכרחי? שאלה טובה.

על כל פנים, המחוקק קובע כי לא ניתן להרשיע אדם על סמך אמרה שהתקבלה מכוח סעיף 10א, אלא אם יש בחומר הראיות "דבר לחיזוקה". החיזוק, מטבע הדברים, משתנה בהתאם לנסיבות. אבל גם זה נושא לדיון אחר.

סעיף 10א מעורר מספר בעיות אקוטיות. הוא יוצר, מטבעו, אי נוחות. מי צריך להעלות את האמרה על הכתב? כיצד חלוף הזמן בין "מתן האמרה" לבין העלתה על הכתב משפיע על האותנטיות שלה? האם קבלתה של אמרת החוץ כראיה מכשיר כל פרט האמור בה, גם אם הוא – כשלעצמו – עדות בלתי קבילה?

לא אגזים אם אומר שמאות פסקי דין נכתבו על הפרשנות הראויה לסעיף 10א, לא מעט מהם – בבית המשפט העליון. הבעיה היא שהתפתחה בשנים האחרונות פרקטיקה מטרידה שבה אמרות חוץ של עדים מתקבלות על ידי בית המשפט כמעט אוטומטית. לעיתים, כל מילה הכתובה בהן – נתפסת כאותנטית וכמבטאת את הדברים כפי שארעו בזמן אמת. הדרך משם להרשעה מאד קצרה.

בית המשפט העליון נתן בשבוע שחלף פסק דין יפהפה בסוגיית קבילות אמרות חוץ שניתנו על ידי עדים מחוץ לבית המשפט, באמצעות סעיף 10א [ע"פ 895/09 פינטו ואח' נ' מדינת ישראל, מיום 22.3.2010]. מדובר בפרשייה ידועה של גניבת מכולות. בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את מרבית הנאשמים שם בשורת עבירות מרמה וגניבה. שניים מהם ערערו לבית המשפט העליון. אחת הטענות היפות שהעלתה ההגנה היא שחלק מן הדברים המפלילים שמסר עד המדינה במשטרה, ואשר הוגשו במשפט מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, היו – כשלעצמן – עדות מפי השמועה [הטענה הייתה שעד המדינה לא מסר לחוקר דברים ששמע במו אוזניו, אלא העיד על דברים שלכאורה שמע מפי גורם ששמע עליהם מהנאשמים]. כלומר, עדות מכלי שלישי. הסניגורים הוסיפו וטענו שאף אם הדברים יהיו קבילים, הרי שאין להתייחס אליהם כלל, מאחר ו"נכתבו" [על ידי החוקר] יותר משנה לאחר שאותו עד מדינה לכאורה קלט את הדברים עליהם הוא העיד.

השופט ניל הנדל כתב את פסק הדין וקבע כי חייבת להיות סמיכות בין ההתרחשות לבין העלתה על הכתב:

ניתן לשלב את האמור מבחינה אנליטית עם הכלל האמור בדבר פסילת עדות  מפי כלי שלישי באופן הבא: רישום עדות השמיעה, הקבילה לפי סעיף 10א, בו זמנית או בזיקה קרובה של זמן אינו אלא כלי תיעוד של הדברים ואינו בגדר עדות עצמאית. לכן, ניתן לקבל הקלטה של עדות מחוץ לכותלי בית המשפט או רישום שעלה על הכתב סמוך מאוד לזמן האמרה…

…כך או כך, הלכתו הפסוקה של בית משפט זה היא בהתאם להלכת טובול, לפיה בית המשפט יהא לכל היותר מוכן ל"התרת סטייה קלה מן החפיפה בין שתי הפעולות כדי לאפשר השלמת החסר באמרה, שנרשמה בו זמנית או כדי לאפשר רישום שלא בנוכחות מוסר האמרה" (שם, עמוד 349). כאמור, סטייה קלה מהרישום הבו זמני של האמרה הוגדרה בפסק דין טובול כעניין של שעות או מספר מועט של ימים.

משכך, ביקר השופט הנדל את החלטת בית המשפט המחוזי לקבל את אמרתו של עד המדינה, שניתנה [בפני החוקר], לא פחות משנה לאחר מועד ההתרחשות:

בית המשפט המחוזי היה מודע למבחן הקפדני בדבר סמיכות הזמנים בין האמרה לבין הרישום, כפי שנקבע בעניין טובול. ברם, התמודד באמצעות הצגת מבחן "ההזדמנות הראשונה" עם הקושי הנובע מהעובדה כי הרישום נעשה למעלה משנה ממועד האמרה. על פי קו זה, המועד הקובע אינו מועד מתן האמרה אלא המועד בו ידעה המשטרה לראשונה על קיומו של עד ששמע אמרת חוץ מפיו של עד אחר. אין לקבל גישה זו.

וחזר והדגיש:

כאן, אין אנו בודקים את התנהלות המשטרה, אלא החשש הוא מפני אי הדיוק ברישום עד כדי הפיכתו לכלי המתעד יותר את התרשמותו של העד ששמע את האמרה מהאדם שמסר אותה.

ולבסוף סיכם (עם לא מעט ביקורת):

תקופה של למעלה משנה – וכימות הזמן אף לא נעשה על ידי בית המשפט המחוזי – מדברת בעד עצמה. לא מדובר בפעולה טכנית של מדידת זמן ובדיקת השעון בלבד. גם אם עד המדינה רצה לדייק בתיעוד אמרתו של נאשם 2 , הרי שבפועל הוא שחזר שיחות שנערכו לפני למעלה משנה. ניסיון החיים והשכל הישר תמימי דעים כי עדות כתובה כגון דא מתעדת את התרשמות עד המדינה, על אי הדיוקים שבה, יותר מאשר את אמרת העד, הוא נאשם 2. מצב זה עלול לפרוק את החקירה הנגדית מנשקה. בל נשכח שסעיף 10א מכשיר את קבלתה של עדות מפי השמועה. יש לדרוש כי החריג לא יוליד חריג נוסף, המשנה עד מאוד את אופייה של העדות. סעיף 10א בר יישום רק במשפט הפלילי, בגדרו יש לשאוף למניעת קביעה מוטעית, לפיה יורשע זכאי. בשל רגישות זו, קיימת הדרישה להוכחת האשמה מעל לכל ספק סביר וכן דרישה לתוספת ראייתית של דבר לחיזוקה.

ובשורה התחתונה:

העולה מן המקובץ הוא כי יש לקבל את עמדת הסנגורים, לפיה שגה בית משפט קמא בהחלטתו לקבל את עדות עד המדינה ביחס לאמרותיו המפלילות של נאשם 2 לגבי המערערים כראיה לאמיתות תוכנן של האמרות.

פשוט. קולע. נכון. כל מילה נוספת מיותרת.

וזהו הכלל: אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט, תהיה קבילה במשפט פלילי להוכחת הדברים האמורים בה, אם ישנה סמיכות זמנים הדוקה בין מועד ההתרחשות עליה מעיד אותו עד, לבין העלתה על הכתב.

עבירות מחשב

עבירות מחשב | עורך דין פלילי | עו"ד פלילי || עורך דין פלילי

השאר תגובה