יש שופטים בתל אביב

ראוי כל אחד מאיתנו להוריד את כובעו בפני בית המשפט, שידע לעמוד בפרץ ההמון ובזעם הטבעי שחיות-אדם מעוררות בכולנו. ידע כל אחד מאיתנו, שביום פקודה – הוא יישפט במשפט. על-פי חוק ולא על-פי קול ההמון וזעמו. עו"ד עפר ברטל מגיב לפסיקת בית המשפט המחוזי במשפטם של תוקפי אריק קרפ ז"ל.

מאת: עפר ברטל

בערבו של יום, בבוא השמש, יצאו להם לטיול משפחתי קטן, בעיבורה של עיר – שני הורים וביתם. הולכים היו לחופה של העיר הלבנה, לאורך הטיילת היפהפייה שכולנו מכירים. השמש חישבה לשקוע וצבעי הצהוב העז הפכו לוורודים או אדומים ונשברו על פני המים.

רוח מערבית החלה נושבת מכיוון הים וליטפה את גופם המתענג, נוכח המראות והתחושות. סתם רצו לבלות ערב משפחתי נעים יחדיו. שלושה שהם משפחה אחת.

לפתע, כמו מתוך סרט אימה, הופיעו המרצחים. חיות בלהקה – בדמות אדם. שתויים, צוחקים, מחפשים להם טרף – לא כדי להשביע את רעבונם, אלא כך סתם, כדי לא להשתעמם.

הגורל זימן אותם לחופה של העיר הלבנה, לאורך הטיילת היפהפייה שכולנו מכירים.

הגורל צחק, אך השלושה בכו. הלהקה לא השתעממה. היא בחרה לה קורבן. אדם בן שישים, שיצא לבלות ערב נעים עם רעייתו ואחת מבנותיו. משפחה שלא גרה בהתנחלות מסוכנת, שלא יצאה לגור בספר הצפוני או הדרומי, לא לקחה את נפשה בכפה בחוויות אקסטרים. הם רק היו שם, נהנים זה מחברתו של זה ומיופיו של הטבע.

הלהקה הפרידה אותו ממשפחתו והתעללה בו ללא רחם. לא אנשים היו אלה, חיות היו. בקוראנו את הכרעת דינו של בית המשפט סומרות שערותינו, כולנו, אנשים – בני אדם, קופצים את אגרופינו נוכח התיאור המזוויע. כולנו רוצים נקמה. עין תחת עין, שן תחת שן.

ראויים הם למוות – לא לחיים. לפחות למאסר לעולמי עולמים, לפחות לדאוג לכך שלא יראו את שקיעתה של השמש עוד פעם אחת בחייהם. רוצחים.

הם באו בפני שלושה שופטים, שגם להם בני זוג וילדים. גם הם מכירים את הטיילת וראו כמה שקיעות בחייהם. גם הם ראו כבר רוע ביושבם על כס השיפוט. הרשע עובר בסך לפניהם לא אחת, לא שתיים ולא מאה. גם אגרופיהם נקמצו נוכח הזוועות ששמעו, גם הם רצו את דמם של הרוצחים, גם הם רצו שלא יחזו עוד בשקיעה נוספת – כאשר ידיהם לא אסורות באזיקים.

אך השופטים הללו לא פעלו לפי צו מצפונם. הם לא פעלו לפי החוק הטבעי, הם לא פעלו לפי קול ההמון שרוצה את דמן של חיות-אדם. הם פעלו לפי החוק שחוקקה כנסת ישראל – לפי הסמכות שמסורה לה כדין.

הם פעלו באומץ, ללא מורא הקהל, ללא מוראו של ההמון – אלא לפי החוק המחייב אותם. הם לא נהו אחר שאגת העם, שפרצה מגרונו של התובע המוכשר וחדרה לאולמם. הם לא הסכימו לעמוד בראשו של המדרון החלקלק, שזימן להם עיסוקם ולא התפתו להרשיע ברצח את מי שהיו ראויים לכך.

ראוי כל אחד מאיתנו היום, להוריד את כובעו בפני בית המשפט, שידע לעמוד בפרץ ההמון ובזעם הטבעי שחיות-אדם מעוררות בכולנו. ידע כל אחד מאיתנו, שביום פקודה – הוא יישפט במשפט. על-פי חוק ולא על-פי קול ההמון וזעמו. לינץ' עושות חיות, לא בני-אדם.

השאר תגובה