המכתב נגד סער: "נשק" עתידי מול בכירים אחרים

אתר החדשות וואלה! פרסם בתאריך 14.2.2013 טור פרשנות של עו"ד עפר ברטל בעקבות פרסום פרשיית השר גדעון סער והמכתב המכפיש, והרי הוא לפניכם (לינק למקור):

פרשנות: אם ראש הממשלה יימנע ממינוי גדעון סער לשר בגלל המכתב המכפיש – זה ייתן כוח בידי כל אדם לשבש ולפגוע בקריירה של כל אחד מיריביו. צריך רק לשלוח מכתב אנונימי

שר החינוך, גדעון סער, מצוי תחת מתקפה רבתי. הוא כשל (לדעת פעילי הליכוד) בניהול מערכת הבחירות, הוא מעז להיות מצוי בזוגיות חדשה ומרעננת עם מגישת טלוויזיה מפורסמת ואף מביט אלינו לאחרונה בעיקר ממדורי הרכילות. סיפרו עליו שהוא לוטש עיניו לעבר התפקיד הבכיר ביותר במערכת הפוליטית – כסא ראש הממשלה. השר סער הוא עורך דין בהשכלתו והיה עוזרה האישי של שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל, כאשר הייתה פרקליטת המדינה. מדובר בבחור צעיר יחסית, מוכשר מאד ושאפתן. הוא ממלא תפקידים בכירים ומצוי ללא ספק בעמדת זינוק טובה לקראת תפקידים בכירים אף יותר.

הרחבנו בהקדמה, כיוון שמדובר במצע עובדתי קלאסי, שבעקבותיו יכולים "סיפורים" מסוג זה שגרם המכתב נגדו - להיווצר. קריירה כזו בוודאי יוצרת אויבים רבים, המחכים למעידה. לשונות רעות ידעו לרנן אודות השר במשך שנים דברים מגוונים, וסיפורים כאלה הם רקע נוח מאד למכתב שפורסם. המכתב נשלח משום מה – לא רק לעיניו של ראש הממשלה, אלא לכל חברי מרכז הליכוד. אין זה סביר שאשה שמתלוננת על מעשים כאלה שנעשו לכאורה בגופה תשלח אותו בתפוצה כה רחבה. היועץ המשפטי לממשלה הורה בצדק לחקור את הנושא באופן מיידי, כדי לברר אם מדובר בעננת אמת, או שמא בעלילה.

הכותב אינו מכיר את השר ואינו יודע אם מדובר בעלילת שווא, או בסיפור אמיתי. מי שלכאורה חתומה על המכתב צוטטה כאומרת שאין לה כל קשר לכתיבתו. עוד היא אמרה, שהדברים שכתובים כלל לא התרחשו במציאות. המשטרה מורגלת ב"מתלוננות" שממלאות את פיהן מים בעניינים כאלה. זכורה לנו פרשת השר רמון, אשר גם בעניינו סירבה הקצינה שנושקה על ידו להגיש תלונה. או אז – שידלו אותה להתלונן, הן האלוף שהיה מפקדה והן מפקדת היחידה לחקירות הונאה דאז. גם בפרשה שבה היה מעורב השר דאז יצחק מרדכי, סירבה המתלוננת לגשת למשטרה ולספר את סיפורה. ראש אגף החקירות באותם ימים פגש בה והוא ששכנע אותה למסור את גרסתה לאירוע. על פי החוק במדינת ישראל "נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת תפתח בחקירה", דהיינו, המשטרה כלל אינה זקוקה להגשת תלונה כדי להתחיל לפעול.

את המשטרה מעניין תוכן המכתב

עלילה נגדו או מקרה מבוסס? השר סער (צילום: עומר מירון)

עלילה נגדו או מקרה מבוסס? השר סער (צילום: עומר מירון)

במקרה הנוכחי – המשטרה רשאית לפגוש ב"מתלוננת" שכופרת בסיפור כולו, כדי לבדוק אם יש בו ממש, או אם מדובר במעשים שלא היו ולא נבראו. המשטרה תבדוק בוודאי אם יש נשים נוספות במשרד החינוך, שראשי התיבות של שמן זהה לזה שמצוי בתחתית המכתב שפורסם. היא תשווה את כתב ידן של אותן נשים, לחתימה שמתנוססת לכאורה בתחתית המכתב. אם תהפוך מי מאותן נשים למתלוננת ממש – אין לדעת, אך כאמור לעיל, חקירות רבות במשטרה התחילו באופן דומה ואף היו תוצאה של מכתבים אנונימיים. את המשטרה אין זה מעניין (במקרה רגיל) אם מדובר במכתב אמיתי או בזיוף. אותה מעניין תוכן המכתב. שכן אם מדובר בידיד של הבחורה שנפגעה, אשר פונה במכתב לכל אותם בכירים, כיוון שהמתלוננת סירבה לפנות באופן אישי – או אז השאלה המעניינת היא, אם אירעו האירועים נשוא המכתב אם לאו.

אם אכן התרחשו, יוזמן השר הנכבד לחדרי החקירות באופן מיידי. אם לא יימצא בסיס ראייתי לטענות – תתחיל המשטרה לבדוק את מקוריות המכתב ואת השאלה אם זויף. אם עומד מאן דהוא שרצה להזיק לשר מאחורי המכתב המעליל – או אז מדובר בעבריין ממש, אשר החליט לתפור לשר עלילה נפשעת, שעשויה להרוס את קידומו, לפגוע במוניטין שלו ובמשפחתו ללא תקנה ואף להוביל אותו לחדרי החקירות ולבתי המשפט. זו יכולה להיות עלילה זדונית ומרושעת במיוחד, שמצדיקה ללא ספק שימוש באמצעי חקירה מתוחכמים, כדי לגלות את מי שעומד מאחורי המכתב.

עלילות כאלה באו לעולם בעבר. אנו זוכרים את מסמך הרפז – שעלילותיו נפתלות ומסובכות ומערבות את הבכירים ביותר במערכת הביטחון. איננו שוכחים גם איך בכירי השב"כ העלילו על יצחק מרדכי (שהיה אז קצין בדרגת תת-אלוף ושימש קצין חי"ר ראשי), כאילו הוא שהרג את המחבלים שנתפסו לאחר ההשתלטות על אוטובוס קו 300. כותב שורות אלה בטוח, כי עלילות רבות כאלה צלחו בעבר ואיננו יודעים עליהן – כיוון שמי שעומד מאחוריהן היה חכם מספיק כדי לא להיתפס.

תוצאה אחת ברורה השיג מי שכתב את המכתב המדובר באופן מיידי. הקריירה הפוליטית של השר נפגעה בצורה קשה מאד. שר חינוך, שעליו נאמרים דברים כאלה – הוכפש ודמו הותר. העיתונים כותבים עליו וגם כותב שורות אלה נדרש לספר אודותיו. מבחינה משפטית, אין כל מניעה למנות את מר סער לכל תפקיד של שר. לא הוגש נגדו כתב אישום ואין זה בטוח כלל כי אפילו חקירה נגדו תיפתח. השאלה היא ציבורית ערכית ולא משפטית. האם ימנה אותו ראש הממשלה למרות הפרסומים? האם יסתכן בביקורת קשה שיספוג עקב כך מיריביו הפוליטיים של השר וכן מפובליציסטים טהרנים?

אם יימנע ראש הממשלה מלמנות אותו לשר, תיתן עובדה זו כוח בידי כל אדם, לשבש ולפגוע בקריירה של כל אחד מיריביו. כל שהוא יצטרך לעשות, הוא רק לכתוב מכתב ולשולחו לנמענים המתאימים. המשטרה תפתח מיד בחקירה ואותו "נחקר" ייטחן עד דק, במטחנת העיתונאים והחוקרים – ללא תקומה. חזקת החפות הפכה לצערי לאות מתה. אני מציע בעת הקשה הזו לשר – לתת נשמה באפה. להחזיק מכל אדם חף עד שתוכח אשמתו, וגם לנהוג כך בפועל.

חובה להסתיר האישום באונס בגן העיר

אתר וואלה! פרסם היום (20.7.2012) מאמר פרי עטו של עו"ד עפר ברטל, בעקבות פרסום כתב האישום בפרשת האונס בגן העיר.

הרי הוא לפניכם (לינק למקור):

חובה להסתיר האישום באונס בגן העיר

מאת: עופר ברטל, מאמר אורח
יום רביעי, 20 ביוני 2012, 13:30

איסור פרסום כתב האישום בעניין האונס בגן העיר מעלה לא מעט ביקורת על הפרקליטות. למרות שמדובר בפגיעה בזכות הקורבנות לתבוע פיצוי מהנאשם, החשש מ”זיהום” העדות גובר

לפני כמה שנים, חוקקה הכנסת חוק שמיטיב עם קורבנות עבירות פליליות (חוק נפגעי זכויות עבירה תשס"א – 2001). החוק מעניק לנפגעי עבירה זכויות רבות וכן מעמד במשפט שמנהלת המדינה נגד הנאשם. בין יתר הזכויות שמעניק החוק לקורבן, נמנית הזכות לקבל את כתב האישום שהוגש בעניינו. לפני כמה חודשים, פורסם דבר ביצועו של מעשה אונס אכזרי, שאיננו מכירים כמותו במקומותינו. על פי הפרסומים – שני צעירים שבילו יחדיו בגן העיר, אולצו על ידי האנס לקיים ביניהם יחסי מין בפניו ולאחר מכן אילץ האנס את הבחור לצפות בו, כאשר הוא מקיים יחסים עם חברתו. הכול בכפייה ותוך איום בנשק קר, לכאורה.

מן הסתם, שני קורבנות העבירה ובעיקר הנאנסת הושפעו בצורה ניכרת ממעשה העבירה. אין כל ספק, שלשניהם שמורה הזכות לתבוע את האנס ולהיפרע ממנו ככל שיוכלו וככל שמאפשר להם החוק. למרות כל אלה, דומה לעין בלתי מקצועית, שהפרקליטות מנסה להערים מכשולים על דרכם של השניים, בכך שהיא מסרבת למסור להם את כתב האישום. עוד היא מסרבת, למסור להם חומרי חקירה ומסמכים, שעשויים להקל עליהם לדעת פרטים נוספים אודות הנאשם. האם ייתכן שהפרקליטות ממאנת לבצע את הוראות חוק זכויות נפגעי עבירה? האם יעלה על הדעת, שכוונתה למנוע מהקורבנות למצות את זכויותיהם המשפטיות נגד הנאשם? הרי בדרך כלל מקיימת הפרקליטות דרישות אלה, אז מדוע דווקא במקרה זה היא נמנעת מכך?

הדברים אינם כה פשוטים. תפקידה של הפרקליטות, הוא להגן על כל הקורבנות. קורבנות למעשים קשים וכן קורבנות למעשים "קלים". לכן מקיימת הפרקליטות בדרך כלל את הוראותיו של כל חוק בדווקנות רבה. יחד עם זאת, דאגתה הראשונה של הפרקליטות, היא לקיומו של משפט הוגן גם בתיקים הקשים ביותר ואולי דווקא בתיקים אלה. כתב האישום מפרט את כל העובדות היבשות של אירוע האונס. הוא מפרט אירוע שלם ולא חלקים ממנו. לעיתים מורכבת לשונו של כתב האישום מגרסאותיהם של כמה עדים ולא רק עד אחד. אי לכך, אם תעביר הפרקליטות את כתב האישום לידי המתלוננים, ידע כל אחד מהם חלק נכבד מעדותו של חברו.

הפרקליטות החליטה להמשיך ולשמור על איפול מלא

אם תעביר הפרקליטות את כתב האישום לידי המתלוננים, ידע כל אחד מהם חלק נכבד מעדותו של חברו (צילום: דרור עינב)

אם תעביר הפרקליטות את כתב האישום לידי המתלוננים, ידע כל אחד מהם חלק נכבד מעדותו של חברו (צילום: דרור עינב)

הפרקליטות מניחה שהמשפט ינוהל כולו ושני המתלוננים יידרשו להעיד ולהיחקר על גרסאותיהם. כאשר מכינה הפרקליטות עדים לקראת עדותם, אין היא רשאית להציג בפניהם עדויות של עדים אחרים, מחשש שאלה יושפעו מעדות חבריהם וינסו "להתאים" את עדויותיהם לאחרות. במקרה שבו יחשפו עדויות של עד אחד בפני עד אחר – לעולם לא יהיו חשודים בכך, שאין הם מספרים על חוויותיהם האישיות, אלא מושפעים מחוויותיו של אחר. המשפטנים יקראו למצב כזה: "זיהום עדות". משקלה של עדות כזו, נמוך הרבה יותר מזה של עדות שניתנה על פי כל הכללים. הפרקליטות אפילו אינה מזכירה בפני עד אחד את גרסתו של חברו ואינה מבקשת ממנו להגיב על עדות אחרת, מחשש מפני "זיהום הגרסה" של העד. כאשר אנו עוסקים במתלוננים המרכזיים (שיהיו גם העדים החשובים ביותר במשפט), על אחת כמה וכמה שיש להישמר מפני זיהום גרסתם.

כל סניגור, יקפוץ על זיהום גרסה כמוצא שלל רב, וינסה להוריד ממשקלה של העדות המפלילה של הקורבן נגד לקוחו. במקרה כזה, יקשה על הפרקליטות להביא להרשעתו של הנאשם. אם יזוכה הנאשם – יקשה על הקורבנות למצות את זכויותיהם נגדו שבעתיים. הרשעת הנאשם לכן, משרתת יותר מכל את עניינם של הקורבנות. אלה יקבלו לידיהם את כתב האישום ואת כל יתר המסמכים הקשורים אליו, מיד לאחר שיסיימו להעיד. לכן אין מדובר במצב קבוע, אלא בחיסיון זמני, אשר יבוא לקיצו לאחר שיסיימו שני העדים העיקריים במשפט – למסור את עדותם.

לאחרונה התבשרנו, כי כתב האישום מצא את דרכו (למרות איסור הפרסום) למספר אתרי אינטרנט ולכן למרות היותו חסוי, יכול שהוא יגיע לידיעתם של הקורבנות. למרות זאת, הפרקליטות עדיין עומדת על דרישתה לאסור את פרסומו. גם על כך קמו מקטרגים, אשר טוענים שאולי צדקה הפרקליטות כאשר ביקשה את איסור פרסום כתב האישום מראש, אך מרגע שדלף לרשת – יש לפרסמו. כל שמבקשת הפרקליטות, הוא לדאוג לכך, שלמרות העניין הציבורי הרב שמעורר תיק זה, הוא יתנהל כפי שמשפט אמור להיעשות. ללא שהתקשורת תגרום (עקב חוסר הבנה ולא עקב כוונה רעה) לזיהום עדויות העדים ולירידת משקל העדויות.

למרות שנוסח כתב האישום מצא את דרכו לרשת האינטרנט, אין זה אומר שהמתלוננים קראו אותו. כותב שורות אלה מניח, שהפרקליטות בררה עם המתלוננים אם קראו את כתב האישום ולאחר שאלה מסרו כי לא קראו, החליטה הפרקליטות להמשיך ולשמור על איפול מלא ככל שניתן. הציבור מעוניין לדאוג לכך שהצדק יעשה. גם התקשורת והפרקליטות מעוניינים באותה תוצאה ממש. ההתקפות על הפרקליטות, נובעות אם כן מחוסר הבנה של החומר, כיוון שהאחרונה משתדלת לדאוג לניהולו של משפט כדין – גם בעין הסערה התקשורתית שהוא מעורר.
עו"ד עפר ברטל עוסק בעבירות צווארון לבן ובמשפט פלילי במשרד ברטל כהן.

מי מהתאומים הוא הרוצח? שהתקשורת תחליט

אתר וואלה! פרסם היום (18.4.2012) טור פרשנות פרי עטו של עו"ד עפר ברטל, בעקבות תחקיר "עובדה" על משפטו של דניאל מעוז.

הרי הוא לפניכם (לינק למקור):

מאת: עו"ד עופר ברטל,מאמר אורח
יום רביעי, 18 באפריל 2012, 11:55

פרקליטיו של דניאל מעוז טוענים שאחיו התאום, ניר, הוא שרצח את הוריהם. לדידו של עו"ד עופר ברטל, התקשורת חורגת מסמכותה כשהיא קובעת מי הרוצח במשפט שעודנו מתנהל

יש שופטים בירושלים, אמר פעם ראש הממשלה מנחם בגין. שופטים יש, והם יושבים בבתי משפט השלום, המחוזי וכן בבית המשפט העליון בירושלים.

באחד האולמות בבית המשפט המחוזי בירושלים, יושב לו הרכב בן שלושה שופטים נכבדים. שלושתם אנשי חוק ומשפט, אשר ישבו בדין במשפטים רבים. עשרות בשנים הם עוסקים במקצוע השיפוט.

במשך כל אותן שנים, הם למדו לברור את המוץ מהתבן, להתעלם מרגשותיהם ולהאזין רק לראיות המובאות בפניהם. "אין לו לדיין אלא את שרואות עיניו" – שנו חז"ל. חכמינו ז"ל לא היו מודעים לכלי התקשורת, הם לא היו מודעים לרדיו ולא צפו מעולם במכשיר הטלוויזיה, לא קראו עיתון, או חזו באתרי העיתונות באינטרנט.

בפני ההרכב הנכבד, הובא משפט רצח שמסעיר את המדינה. איננו מאמינים – הכיצד זה יכול בן לרצוח את הוריו? האם היה זה הבן הנאשם, או שמא אחיו התאום – בו הטיח הסניגור חשד זהה? האם רצח הנאשם את הוריו בסכין – כדי לזכות בכספי הירושה?

חכמינו לא ידעו, שהדיין בתוך עמו יושב. בביתו מצוי מכשיר טלוויזיה אחד לפחות ועל דוכן השפיטה מצוי תדיר מסך מחשב המחובר לאינטרנט. שופטינו (רחמנא ליצלן) פותחים לעיתים את מכשיר הטלוויזיה, גולשים בין אתרי החדשות באינטרנט ואף מאזינים לרדיו.

חכמינו לא צפו, שעת יתרווח לו הדיין על כסאו בביתו ויפתח את מכשיר הטלוויזיה, הוא יחזה בסניגור מתראיין ומסביר מדוע לא רצח מרשו את הקרבנות. הם לא ידעו, שהטלוויזיה תראיין גם עדים שזה עתה העידו בפני בית המשפט. הם לא חשבו, שהמצלמה תתמקד בפניהם ובדמעות שנקוות בעיניהם אגב דבריהם.

"התקשורת תחליט שהסניגור עושה את מלאכתו בצורה בזויה"

"התקשורת תחליט, שהסניגור לא רק יאבק בתביעה וינסה נואשות ללמד סנגוריה על מרשו בפני שלושה שופטים נכבדים – אלא שהוא יאבק גם מול בית המשפט "העליון" של התקשורת". דניאל מעוז (צילום: עומר מירון)

אנשים בני תרבות, נבדלים מהחסרים אותה בכך שיש להם אתיקה מפותחת. בכך שהם יודעים ומבינים, שיש מעשים שאין לעשות אותם, או בלעז – It is not done.

עד עתה, התקשורת דיברה על מעצרים של אנשים מפורסמים, או מקרים מעניינים. התקשורת ראיינה מומחי משפט אודות השאלות בהן עוסק בית המשפט וניסתה לנחש מה יחליט בית המשפט.

זו הפעם, החליטה התקשורת לעלות מדרגה ולהתיישב על כס השיפוט ממש. זו הפעם, תחליט התקשורת מי הרוצח. התקשורת תחליט מי האיש הטוב ומי הרע. התקשורת תחליט שהסניגור עושה את מלאכתו בצורה בזויה, למרות שהוא בסך הכל מבצע את תפקידו.

התקשורת תחליט שהסניגור לא רק יאבק בתביעה וינסה נואשות ללמד סנגוריה על מרשו בפני שלושה שופטים נכבדים – אלא שהוא יאבק גם מול בית המשפט "העליון" של התקשורת. בית משפט מיוחד הוא זה, כזה שאינו חייב לשמוע את כל הראיות, אינו דן לפי כללים משפטיים שפותחו במהלך אלפי שנות משפט ואף אינו מאפשר לסניגור לחקור בחקירה נגדית את העורך, או הכתב.

יושב לו הרכב נכבד של שופטים באולם המשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים. ההרכב רוצה לעשות משפט – אך המשפט מתנהל על גבי מסכי האינטרנט ודרך כתבות בטלוויזיה. החלטת השופטים מיותרת. הרי התקשורת קבעה כבר מי האשם.
הם לא תיארו לעצמם, שתכנית כתבות תחקיר בטלוויזיה, תעסוק אף היא בשאלה מי הרוצח – אגב ובעת ניהול המשפט ממש. הם לא חשבו שאפשר ששופטים יהיו חשופים לכתבות המביעות דעה ברורה באשר לזהות הרוצח, כל זאת עוד טרם החליט בית המשפט לדון את הנאשם לשבט או לחסד.

אף אחד לא חשב שרשת תקשורת תתעלם באופן מוחלט מהאמור בסעיף 71 לחוק בתי המשפט, לפיו: "לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור".

אם החליטה הכתבת להתעלם, יכול היה העורך להחליט שלא לפרסם. אם החליט העורך לפרסם – יכולה הייתה היועצת המשפטית של רשות השידור, להחליט שלא לשדר כתבה המשדלת את השופטים להחליט, כי מאן דהוא רצח את הוריו ולא אחיו.

עו"ד עופר ברטל הוא מרצה בנושא סדר הדין הפלילי

איסור פרסום שמות חשודים: בין חשד סביר לראיות לכאורה

ההכרעה השיפוטית בעניין איסור פרסום שמות חשודים לפני הגשת כתב אישום אינה פשוטה. עקרונות יסוד כדוגמת השם הטוב והאינטרס הציבורי נאבקים על הבכורה – וכל אחד מהם מגייס לטובתו נימוקים כבדי משקל. לאחרונה החלו בתי המשפט ליישם מבחן חדש ביחס לסוגיה – מבחן הטמון בעוצמת הראיות הקיימות נגד החשוד, במנותק מן ה"חומרה" הנלווית למעשיו. מבחן ראוי? מידתי? מאמר שכתבנו בכתב העת של ועד מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין.

(המשך…)

פרסום שמות חשודים

הצעת חוק לתיקון חוק בתי המשפט מבקשת להעניק לחשוד שמתנהלת נגדו חקירה פלילית, פרק זמן של 48 שעות שבו יהנה ממעין "איסור פרסום אוטומטי", עד לדיון מהותי בבקשתו. בכך, עשוי להימנע מחשודים רבים עוול גדול, לכשיסתבר שהחשדות נגדם חסרי בסיס. טור פרשני שפרסמנו בגלובס.

(המשך…)

הדלפת חומר חקירה אינה עבירה פלילית

היועץ המשפטי לממשלה מעוניין להעמיד לדין מדליפי חומר חקירה, מכוח הוראות סעיף 119 לחוק העונשין. האם מדובר אכן מדובר ב"סוד רשמי" שגילויו מצדיק או מחייב העמדה לדין פלילי? האם רשויות החקירה למעשה נמצאות על הכוונת? טור פרשני שפרסמנו בגלובס.

(המשך…)