מי מהתאומים הוא הרוצח? שהתקשורת תחליט

אתר וואלה! פרסם היום (18.4.2012) טור פרשנות פרי עטו של עו"ד עפר ברטל, בעקבות תחקיר "עובדה" על משפטו של דניאל מעוז.

הרי הוא לפניכם (לינק למקור):

מאת: עו"ד עופר ברטל,מאמר אורח
יום רביעי, 18 באפריל 2012, 11:55

פרקליטיו של דניאל מעוז טוענים שאחיו התאום, ניר, הוא שרצח את הוריהם. לדידו של עו"ד עופר ברטל, התקשורת חורגת מסמכותה כשהיא קובעת מי הרוצח במשפט שעודנו מתנהל

יש שופטים בירושלים, אמר פעם ראש הממשלה מנחם בגין. שופטים יש, והם יושבים בבתי משפט השלום, המחוזי וכן בבית המשפט העליון בירושלים.

באחד האולמות בבית המשפט המחוזי בירושלים, יושב לו הרכב בן שלושה שופטים נכבדים. שלושתם אנשי חוק ומשפט, אשר ישבו בדין במשפטים רבים. עשרות בשנים הם עוסקים במקצוע השיפוט.

במשך כל אותן שנים, הם למדו לברור את המוץ מהתבן, להתעלם מרגשותיהם ולהאזין רק לראיות המובאות בפניהם. "אין לו לדיין אלא את שרואות עיניו" – שנו חז"ל. חכמינו ז"ל לא היו מודעים לכלי התקשורת, הם לא היו מודעים לרדיו ולא צפו מעולם במכשיר הטלוויזיה, לא קראו עיתון, או חזו באתרי העיתונות באינטרנט.

בפני ההרכב הנכבד, הובא משפט רצח שמסעיר את המדינה. איננו מאמינים – הכיצד זה יכול בן לרצוח את הוריו? האם היה זה הבן הנאשם, או שמא אחיו התאום – בו הטיח הסניגור חשד זהה? האם רצח הנאשם את הוריו בסכין – כדי לזכות בכספי הירושה?

חכמינו לא ידעו, שהדיין בתוך עמו יושב. בביתו מצוי מכשיר טלוויזיה אחד לפחות ועל דוכן השפיטה מצוי תדיר מסך מחשב המחובר לאינטרנט. שופטינו (רחמנא ליצלן) פותחים לעיתים את מכשיר הטלוויזיה, גולשים בין אתרי החדשות באינטרנט ואף מאזינים לרדיו.

חכמינו לא צפו, שעת יתרווח לו הדיין על כסאו בביתו ויפתח את מכשיר הטלוויזיה, הוא יחזה בסניגור מתראיין ומסביר מדוע לא רצח מרשו את הקרבנות. הם לא ידעו, שהטלוויזיה תראיין גם עדים שזה עתה העידו בפני בית המשפט. הם לא חשבו, שהמצלמה תתמקד בפניהם ובדמעות שנקוות בעיניהם אגב דבריהם.

"התקשורת תחליט שהסניגור עושה את מלאכתו בצורה בזויה"

"התקשורת תחליט, שהסניגור לא רק יאבק בתביעה וינסה נואשות ללמד סנגוריה על מרשו בפני שלושה שופטים נכבדים – אלא שהוא יאבק גם מול בית המשפט "העליון" של התקשורת". דניאל מעוז (צילום: עומר מירון)

אנשים בני תרבות, נבדלים מהחסרים אותה בכך שיש להם אתיקה מפותחת. בכך שהם יודעים ומבינים, שיש מעשים שאין לעשות אותם, או בלעז – It is not done.

עד עתה, התקשורת דיברה על מעצרים של אנשים מפורסמים, או מקרים מעניינים. התקשורת ראיינה מומחי משפט אודות השאלות בהן עוסק בית המשפט וניסתה לנחש מה יחליט בית המשפט.

זו הפעם, החליטה התקשורת לעלות מדרגה ולהתיישב על כס השיפוט ממש. זו הפעם, תחליט התקשורת מי הרוצח. התקשורת תחליט מי האיש הטוב ומי הרע. התקשורת תחליט שהסניגור עושה את מלאכתו בצורה בזויה, למרות שהוא בסך הכל מבצע את תפקידו.

התקשורת תחליט שהסניגור לא רק יאבק בתביעה וינסה נואשות ללמד סנגוריה על מרשו בפני שלושה שופטים נכבדים – אלא שהוא יאבק גם מול בית המשפט "העליון" של התקשורת. בית משפט מיוחד הוא זה, כזה שאינו חייב לשמוע את כל הראיות, אינו דן לפי כללים משפטיים שפותחו במהלך אלפי שנות משפט ואף אינו מאפשר לסניגור לחקור בחקירה נגדית את העורך, או הכתב.

יושב לו הרכב נכבד של שופטים באולם המשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים. ההרכב רוצה לעשות משפט – אך המשפט מתנהל על גבי מסכי האינטרנט ודרך כתבות בטלוויזיה. החלטת השופטים מיותרת. הרי התקשורת קבעה כבר מי האשם.
הם לא תיארו לעצמם, שתכנית כתבות תחקיר בטלוויזיה, תעסוק אף היא בשאלה מי הרוצח – אגב ובעת ניהול המשפט ממש. הם לא חשבו שאפשר ששופטים יהיו חשופים לכתבות המביעות דעה ברורה באשר לזהות הרוצח, כל זאת עוד טרם החליט בית המשפט לדון את הנאשם לשבט או לחסד.

אף אחד לא חשב שרשת תקשורת תתעלם באופן מוחלט מהאמור בסעיף 71 לחוק בתי המשפט, לפיו: "לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור".

אם החליטה הכתבת להתעלם, יכול היה העורך להחליט שלא לפרסם. אם החליט העורך לפרסם – יכולה הייתה היועצת המשפטית של רשות השידור, להחליט שלא לשדר כתבה המשדלת את השופטים להחליט, כי מאן דהוא רצח את הוריו ולא אחיו.

עו"ד עופר ברטל הוא מרצה בנושא סדר הדין הפלילי

מבקר המדינה – מלך או נביא?

כל המדינה יושבת דרוכה ומצפה לדו"ח החמור של מבקר המדינה.
המבקר מחליט על אחריות מיוחדת, אחריות רגילה, או סתם מחליט להצליף בלשונו החדה בנבחר ציבור זה או אחר…
המבקר פוגש במשפחות השכולות ושומע את מר ליבן. הוא מוקלט באותה פגישה, באומרו – כי זו הפעם, הוא ידאג לכך (שלא כפעמים אחרות) – שנבחרי הציבור ישלמו מחיר ראוי.

(המשך…)

הדחת נושאי משרה בגופים פיננסיים

בשבוע שעבר (24.8.2011) התפרסם במהדורה המודפסת של גלובס (מדור דין וחשבון) טור של עו"ד דב גלעד כהן בנושא הדחת נושאי משרה בגופים פיננסיים מפוקחים – ללא משפט.

הרי הוא ככתבו וכלשונו:

מודחים בלי משפט

עו"ד דב גלעד כהן

יש לחזק את ידן של רשויות האכיפה במלחמתן העיקשת בתאגידים פיננסיים, אך עולה חשש כי הן סללו לעצמן מסלולים העוקפים את הרשות השופת ושבט ביקורתה ואף את הרשות המחוקקת, תוך התעלמות מזכויות-יסוד של חשודים ונאשמים.

רשויות האכיפה רשמו לעצמן הישג נאה בחודש אוקטובר 2010, עם פיטוריו של מנכ"ל בית ההשקעות פסגות, רועי ורמוס, כתנאי שהציבה פרקליטות המדינה למכירת פסגות לקרן אייפקס – עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום.

חודשיים לאחר מכן, בדצמבר 2010, פרסמו שלושת הרגולטורים על המערכת הפיננסית ושוק ההון בישראל – בנק ישראל, רשות ניירות ערך ומשרד האוצר – מסמך, שכותרתו "בחינת מהימנות בידי גופים מפקחים". במסמך זה (שייקרא בקיצור "המסמך"), קבעו הרגולטורים, בתיאום עם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (כלכלי-פיסקלי) רשימה בת 12 "תבחינים", שעל פיהם תיבחן כשירותם ומהימנותם של תאגידים, בעלי השליטה ונושאי משרה בהם (בפועל ובכוח), לפעול בשווקים המפוקחים על ידם. בהודעה משותפת שפרסמו הרגולטורים הודגש, כי אין מדובר ברשימה סגורה וכי אין בה "כדי לגרוע משיקול דעתו העצמאי של כל מפקח".

כך, למשל, פורסם בין יתר התבחינים הכלולים ברשימה: הרשעה בעבירה בין בארץ ובין בחו"ל, לרבות בהליכי משמעת; הגשת כתב אישום בעבירה; מעורבות בתאגיד בעת שפורק וכן אי-עמידה בהתחייבויות כלכליות אישיות מהותיות; חקירה פלילית בחשד לעבירה; הסדרים מנהליים החלופיים בטיבם לכתב אישום (כגון תשלום כופר ו/או צו מוסכם); ממצאים בהליכים משפטיים בדבר הפרות חוק מהותיות; חוסר שיתוף-פעולה בוטה בפעילות מול גורם מבקר או מפקח, כולל הצגת פרטים או מצגים כוזבים, ועוד.

"עבירה", מוגדרת במסמך ככזו "הקשורה לפעילות במערכת הפיננסית, עבירה כלכלית ו/או עבירה אשר מפאת מהותה, חומרתה, ונסיבותיה אין אדם ראוי להיות בעל אישור או היתר".

הסאבטקסט ברור. הסנקציה הפוטנציאלית הנלווית לאי-עמידה בתבחינים הללו היא שלילת היתר או רישיון מתאגיד (או יחיד) לפעול בשוק ההון, או הדחת נושא משרה בתאגיד כזה מהמשך כהונתו.

הזכות למשפט הוגן

מלחמתן העיקשת של רשויות האכיפה בתאגידים פיננסיים המחזיקים ומנהלים את כספי הציבור – ובנושאי המשרה העומדים בראשם – עולה מדרגה משמעותית. אין חולק כי יש לחזק את ידי הרשויות להגן על אינטרס הציבור ולהקפיד קלה כבחמורה עם מי שלקחו על עצמם את תפקיד הנאמנים על כספו, אך עולה גם חשש שמא בדרכן ליישם את הדברים, הן סללו לעצמן יש-מאין, מסלול העוקף בקלילות את הרשות השופטת ושבט ביקורתה, ואף את הרשות המחוקקת, על דרך פרשנות מרחיקת לכת לסמכויות המנהליות הנתונות להן, תוך התעלמות תמוהה מזכויות-יסוד של חשודים ונאשמים.

הנושא התחדד לאחרונה על רקע פרשת מעצרו של מנכ"ל בית ההשקעות מנורה-מבטחים, רונן אביגדור. בטרם יבשה הדיו על החלטת השחרור בערובה של אביגדור, בישרו כותרות העיתונים: רשות ניירות ערך תדרוש את הדחתו. מבחינת מנורה-מבטחים (וכל גוף מוסדי), הסיכון שבשלילת ההיתר או הרישיון להמשיך ולנהל את כספי הציבור המוחזקים על ידה, עולה לאין-שיעור על הסיכוי לקבלת הסבר מניח את הדעת מפי אותו נושא משרה למעשים המיוחסים לו. וכך התבשרנו, כי בית ההשקעות הבין את הרמז והחל מיד בחיפושיו אחר מחליף – ומינה תוך זמן קצר את זיו שמש תחתיו.

על פניו, מידת האמון והיושרה המצופה מנושאי משרה בתאגידים פיננסיים המחזיקים בזכויות ובנכסים של הציבור, היא כה גבוהה, עד אשר סטייה מועטה מן השורה, הקשורה בביצוע תפקידם, תצדיק דיון על המשך העסקתם. אולם מן העבר השני עומדים עקרונות-יסוד רחבים יותר, וחשובים לא פחות – חזקת החפות, זכות הטיעון והזכות למשפט הוגן.

הדחת נושא משרה מתפקידו, בעטיה של הרשעה בפסק-דין חלוט על עבירה הקשורה במילוי תפקידו, היא פעולה סבירה ומתבקשת. אך הרגולטורים הרחיקו לכת בקבעם כי עצם הפתיחה בחקירה פלילית בחשד לביצועה של עבירה "יכול שתקים תשתית ראייתית מספקת לבחינת מהימנות". לשיטתם, אף אם נסגר התיק – יש לבחון את העילה לסגירתו. כשמדובר, למשל, ברשות ניירות ערך, שהיא גוף מפקח וחוקר כאחד, מתעורר חשש מפני ניגוד-עניינים מושגי ביחס לעילת הסגירה, שכן – הרשות עשויה להחליט על סגירת התיק בכל עילה שאינה היעדר אשמה, מתוך כוונה לפסול את המועמד לכהן כנושא משרה – מטעמים שאינם בהכרח נעוצים בחקירה.

מאזן האימה מול המוסדיים

בל נשכח, כי בתום החקירה ולפני הגשת כתב אישום, בדרך-כלל (בעבירות מסוג פשע, שעונשן מעל 3 שנות מאסר), זכאי נושא המשרה החשוד לשימוע. ייתכן, למשל, כי לאחר ניתוח התשתית העובדתית והמשפטית, מה שנחזה בראשיתה של חקירה להיות עבירה מהותית שבצידה שנות מאסר, אינו מגבש אלא עבירה טכנית בלבד, שעונשה קנס.

והשאלה היא – האם גם אז תוצדק הדחה של נושא משרה?

כך גם נקבע במסמך, כי עצם הגשת כתב אישום בעבירה "יוצרת חזקה של פגם במהימנות". כלל לא ברור כיצד חזקה כזו יכולה להתגבש, שעה שבנקודה זו נהנה נושא המשרה מחזקת חפות מוחלטת – עד אשר ייקבע כי ביצע את המעשים המיוחסים לו מעבר לספק סביר. שתי החזקות הללו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

אלא שכאן מגיעה קביעה יוצאת דופן: על-פי המסמך, גם אם בית-המשפט זיכה את נושא המשרה, יהווה הדבר "עילה לצורך בחינת העניין מחדש", אך ייתכן "שההחלטה תישאר בעינה". ואנו נשאל, אם כך, מה הטעם לגלגל את התיק לפתחו של בית-המשפט?

עוד נקבע במסמך, כי "ממצאים" שנקבעו בהליכים משפטיים בעניין "הפרות חוק מהותיות" ואף מעשי רשלנות, מהווים תבחין שעל פיו ניתן לדרוש את הדחת נושא משרה. אגב, המסמך אינו מחייב שנושא המשרה יהיה צד בהליכים משפטיים אלה. ה"ממצאים" האמורים, כך נראה, יכולים להתקבל על-סמך ראיות שהגישו צדדים אחרים בהתדיינות משפטית המנותקת ממנו – בלי שניתנה לו הזדמנות לסותרם בזמן-אמת.

הרגולטורים הצליחו, באמצעות המסמך, לייצר למעשה מאזן-אימה מול הגופים המוסדיים, ובדרך מתוחכמת לעקוף את הרשות השופטת בשני אופנים: (א) מלבד התבחין הראשון שעניינו הרשעה של נושא משרה בעבירה, הרגולטורים אינם רואים עצמם זקוקים להכרעה שיפוטית המבוססת על עובדות מוכחות, כדי להניע את גלגלי המערכת באופן עצמי, מנותק מביקורת, ולחרוץ את גורלו של נושא המשרה (לפחות מבחינה תעסוקתית ושם טוב); (ב) סעיף 226 לחוק החברות מאפשר לבית-המשפט לפסול מכהונה, בעקבות הרשעה, רק דירקטורים בחברה ציבורית. המסמך מחיל עצמו גם על נושאי משרה, שאינם בהכרח דירקטורים.

השורה התחתונה מטרידה מעט. בהתחשב בכוח שנטלו לעצמם הרגולטורים והתלות של הגופים המוסדיים בהם, סביר להניח שגופים אלה – בנקים, בתי השקעות, חברות ביטוח – יעדיפו לבער מתוכם נושא משרה החשוד בביצוע עבירה, יהיו טענותיו אשר יהיו ובטרם הורשע בביצוע עבירה, על פני הסיכון (אף מרומז) שבאובדן רישיונם.

האם זהו דיסוננס המחייב חשיבה מחודשת או הכרח בל-יגונה, שנועד להגן עלינו ועל נכסינו בכל מחיר?

דב גלעד כהן הוא שותף במשרד עורכי-הדין ברטל ושות', המתמחה בעבירות צווארון לבן

יש שופטים בתל אביב

ראוי כל אחד מאיתנו להוריד את כובעו בפני בית המשפט, שידע לעמוד בפרץ ההמון ובזעם הטבעי שחיות-אדם מעוררות בכולנו. ידע כל אחד מאיתנו, שביום פקודה – הוא יישפט במשפט. על-פי חוק ולא על-פי קול ההמון וזעמו. עו"ד עפר ברטל מגיב לפסיקת בית המשפט המחוזי במשפטם של תוקפי אריק קרפ ז"ל. (המשך…)

פסילת דירקטורים לאחר הרשעה: הודעה מראש וזיקה מהותית

אני שמח לבשר לכם שבית המשפט העליון אימץ את גישתנו המשפטית בשתי נקודות מהותיות הקשורות לנושא פסילת דירקטורים מכהונה בעקבות הרשעתם בפלילים, במסגרת פסק דינו מיום 16.9.2010 בע"פ 4783/09 שולשטיין נ' רשות ההגבלים העסקיים. (המשך…)

הגנה מן הצדק: בעבירות הגבלים עסקיים וניירות ערך

קרטל האינסטלציה: ההישג הנסתר מן העין.

ביטול כתב אישום, ולמצער – חלקים ממנו, אינו עניין של מה בכך. באמצע שנות ה-90 טבע בית המשפט העליון את המונח "הגנה מן הצדק", במסגרת פסק דינו בערעור שהוגש על ידי מורשעי פרשיית הרצת מניות הבנקים [ע"פ 2910/94 – יפת]. טענת המערערים הייתה שהמדינה היא למעשה זו שעודדה אותם במעשה ידיים של ממש להשפיע על שערי המניות, ועל כן – לא ייתכן כי יועמדו לדין פלילי בגין כך. נקבע כי מקום שיש בהתנהגות המדינה משום "רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם", ובמקרים בהם "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת", אז יכול ובית המשפט יורה על ביטול כתב האישום. אולם, הובהר, הדבר יעשה במשורה ובמקרים חריגים ויוצאי דופן.

עם השנים, ההלכה התפתחה. אט אט (במלוא מובן המילה) החלו בתי המשפט, בעיקר בית משפט השלום, לקבל טענות שמהותן ביטול כתבי אישום בשל התנהלות מעוררת סלידה מצד הרשויות. מחדלי חקירה חמורים שפגעו אנושות ביכולתו של הנאשם להתגונן; שיהוי רב בהגשת כתב האישום; כתבי אישום שהוגשו חרף "הבטחות" שלטוניות שהמעשה נשוא כתב האישום הינו תקין; אפליה פסולה; טענות אלה ונוספות הוכרו כמבססות הגנה מן הצדק. (המשך…)

ועת לכל חפץ: העליון ממתן את כוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות

בית המשפט העליון ממתן משמעותית את כוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות, בכך שהוא מציב דרישת סמיכות זמנים נוקשה יותר בין מועד ההתרחשות עליה נותן העד את גרסתו, לבין מועד העלתה של גרסה זו על הכתב; נקבע כי הפרש של שנה בין השניים – נוטל מן הראיה את כוחה ככזו.

(המשך…)

חיזוק נוסף לזכות השימוע לפני הגשת כתב אישום [עדכון אפריל 2010]

בית המשפט העליון מבהיר, בצורה הברורה והנחרצת ביותר עד כה, כי יש להקפיד היטב על זכותו של חשוד לשימוע לפני הגשת כתב אישום נגדו [סעיף 60א]. מדובר בזכות מהותית שהחובה ליישמה כנדרש – מוטלת על רשויות התביעה. מכאן, עשויה הדרך לביטול כתבי אישום במקרים בהם טרם נערך שימוע – להיות קצרה. בדרך להלכה מחייבת?

(המשך…)

איסור פרסום שמות חשודים: בין חשד סביר לראיות לכאורה

ההכרעה השיפוטית בעניין איסור פרסום שמות חשודים לפני הגשת כתב אישום אינה פשוטה. עקרונות יסוד כדוגמת השם הטוב והאינטרס הציבורי נאבקים על הבכורה – וכל אחד מהם מגייס לטובתו נימוקים כבדי משקל. לאחרונה החלו בתי המשפט ליישם מבחן חדש ביחס לסוגיה – מבחן הטמון בעוצמת הראיות הקיימות נגד החשוד, במנותק מן ה"חומרה" הנלווית למעשיו. מבחן ראוי? מידתי? מאמר שכתבנו בכתב העת של ועד מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין.

(המשך…)

אין להשיב לאשמה | no case to answer

זהו תקציר לניתוח משפטי מקיף שערכתי במסגרת תיק שהייתי שותף לניהולו בבית הדין הצבאי (מרכז). בתום פרשת התביעה, מצאנו לנכון (ובאמונה שלמה) לטעון כי אין על הנאשם להשיב לאשמה, כיוון שזו לא הוכחה אף לכאורה, וממילא, טענו שלא ניתן בשום פנים, כבר בשלב זה, לתת כל אמון בעדי התביעה המרכזיים. הטענה נדחתה, אך לשמחתנו – הנאשם לבסוף זוכה. (המשך…)