את זעקת אנאס הקטן לא הצליחו השוטרים להרגיע

אתר וואלה! פרסם היום (16.7.2012) טור פרשנות פרי עטו של עו"ד עפר ברטל, בעקבות שחרור מחמד סרסור שנחשד ברצח בנו, לאחר ששהה 43 ימים במעצר לצרכי חקירה.

הרי הוא לפניכם (לינק למקור):

את זעקת אנאס הקטן לא הצליחו השוטרים להרגיע

מאת: עו"ד עופר ברטל, מערכת וואלה! חדשות
יום שני, 16 ביולי 2012, 18:13

מעצרו של מוחמד סרסור בחשד לרצח בנו אנאס, ממחיש כי כשאין למשטרה ראיות, מתרכזת החקירה בניסיון להוציא הודאה. עופר ברטל סבור כי יצירת לחץ על החשוד לא בהכרח תחשוף האמת

43 ימים לאחר שנעצר – שוחרר אתמול (ראשון) ממעצרו מוחמד סרסור, אביו של אנאס סרסור, שנרצח באכזריות. את התמימות כבר איבדנו. לצערנו אנו יודעים שבנים הורגים לעיתים את הוריהם והורים את פרי בטנם ואת זרעם. מקרים כאלה היו, ישנם ובוודאי גם יהיו. לכן אמירות כגון: "אין זה יתכן שאב ירצח את אביו", אינן רלוונטיות בתיקי רצח שכאלה.

מול השוטרים "שוכבת" גופת ילד, שזועקת את דבר המעשה הנורא שנעשה בה. נאמנותם של השוטרים נתונה לדמו של הילד שזועק מן האדמה. הם רוצים למצוא את הנבל שעשה את המעשה הנורא ולהביאו למשפט. הבעיה היא שאין להם חשוד כלשהו, פרט לאב, שגם לגביו אין כנראה ראיות כבדות משקל.

"אנשים מורשעים לעיתים שלא בצדק"

"גם לגביו אין כנראה ראיות כבדות משקל". מוחמד סרסור (צילום: יותם רונן)"גם לגביו אין כנראה ראיות כבדות משקל". מוחמד סרסור (צילום: יותם רונן)

המשטרה רשאית לבקש הארכת מעצרו של אדם רק למשך 15 יום. לאחר מכן, רשאית המשטרה לבקש להאריך את המעצר בתקופה זהה נוספת. לא ניתן לעצור אדם לצורך חקירה ליותר מתקופה זו, אלא אם כן היועץ המשפטי לממשלה מאשר את הבקשה באופן אישי.

במקרה זה, אישר היועץ המשפטי לממשלה את החזקתו של החשוד במעצר מעבר ל-30 יום. אות היא וסימן, שלא רק חשד יש בידי השוטרים, אלא אולי אף מעבר לכך. גם שופטים נכבדים חזרו והאריכו את מעצרם של חשודים מידי פעם, וגם הם אינם חותמת גומי. הם עיינו בתיק החקירה וחזו בראיות כלשהן, אשר ביססו חשד שהצדיק את הארכת המעצר הרבה מעבר למקובל.

יחד עם זאת, חזינו לא אחת בטעויות שמבצעות הן המשטרה והן מערכת המשפט. אנשים מורשעים לעיתים שלא בצדק. עמוס ברנס המנוח הורשע, כפי הנראה, על לא עוול בכפו וכך גם אחרים. בארצות הברית הוצאו להורג נאשמים, ולאחר מותם – התגלה, בעשרות מקרים, שלא היה בהם אשם.

כאשר אין למשטרה ראיות חיצוניות, מתרכזת כל החקירה בניסיון להוציא הודאה מהחשוד. זוהי חקירה קשה ביותר ומועדת לעיתים לטעויות ולמקרים מביכים במיוחד. לא כל אדם יכול לעמוד במריו ולא להודות, אף כאשר הוא חף, כאשר הוא נחקר במשך 24 ביממה, כל יום – במשך עשרות ימים.

לא כל חשוד יכול לעמוד באינספור הטעיות של החוקרים

הנרצח אנאס סרסור (צילום: טל אנגלנדר)הנרצח אנאס סרסור (צילום: טל אנגלנדר)

השוטרים מתחלפים בין חקירה לחקירה, אך החשוד הוא אחד. לא כל חשוד מסוגל "להילחם" בכמה שוטרים חכמים ופיקחים, שמקניטים אותו ללא הרף, קוראים לו רוצח שוב ושוב, מראים לו את תמונותיו של בנו, מביאים אותו אל קברו, אולי מפגישים אותו בכוונה עם אביו ואמו, סוחטים אותו רגשית, ועושים בו מניפולציות רגשיות במשך שבועות ארוכים.

לא כל חשוד יכול לעמוד באינספור הטעיות של החוקרים. לא כל אחד עומד ב"זיהוי" מבויים שלו על ידי, כביכול, עד שראה אותו בזירת העבירה. לא כל אחד יכול להתמודד עם "ידיעה" לפיה נמצאה טביעת אצבע שלו במקום מפליל, או לפיה נמצאה דגימת DNA שלו בזירת העבירה או על גופת הקרבן. גם כאשר מוחזר החשוד לתאו למנוחה כביכול, יחכה לו שם המדובב – אשר ממשיך "בחקירתו" גם בתא המעצר ומנסה שלא לאפשר לחשוד לישון כמעט.

שוטרים רשאים אפילו "לזייף" כותרת של עיתון שמוכנס "בטעות" לתאו של החשוד. הם רשאים למסור לחשוד פרטים לא נכונים, כדי לגרום לו להודות. השוטרים כבר חקרו עשרות ומאות חשודים. בעבור החשוד, זו פעם ראשונה בחייו בה הוא עומד לבדו מול סוללה לוחצת, חכמה ומניפולטיבית של שוטרים, שכל מטרתם – להוציא ממנו הודאה באשמה.


בתי משפט בארץ כבר קיבלו הודאות חשודים, גם לאחר שנחקרו כמה ימים ברציפות, כמעט ללא שינה ואף תחת לחצים נוספים. למרות זאת, בית המשפט העליון אישר לעיתים את הרשעתם ושלח אותם לרצות עונשי מאסר ארוכים מאד. אדם שעובר תלאות שכאלה, יכול אולי, אם הוא חזק נפשית, שלא להודות, אך נזק נפשי רב ייגרם לו כמעט ללא ספק.

זעקותיו של אנאס הקטן נדמו זה מכבר. את דמו הזועק מן האדמה, ניסו השוטרים להרגיע ולא צלחו במשימתם. אב חוזר לילדיו, בעל לרעייתו חוזר. כעת הוא יוכל לעלות לקברו של בנו כאב ולא כחשוד. מה חושבת עליו רעייתו – לא נדע. אנו יודעים רק את מה שחושבת המשטרה.

עו"ד עפר ברטל עוסק בעבירות צווארון לבן ובמשפט פלילי במשרד ברטל כהן.

מי מהתאומים הוא הרוצח? שהתקשורת תחליט

אתר וואלה! פרסם היום (18.4.2012) טור פרשנות פרי עטו של עו"ד עפר ברטל, בעקבות תחקיר "עובדה" על משפטו של דניאל מעוז.

הרי הוא לפניכם (לינק למקור):

מאת: עו"ד עופר ברטל,מאמר אורח
יום רביעי, 18 באפריל 2012, 11:55

פרקליטיו של דניאל מעוז טוענים שאחיו התאום, ניר, הוא שרצח את הוריהם. לדידו של עו"ד עופר ברטל, התקשורת חורגת מסמכותה כשהיא קובעת מי הרוצח במשפט שעודנו מתנהל

יש שופטים בירושלים, אמר פעם ראש הממשלה מנחם בגין. שופטים יש, והם יושבים בבתי משפט השלום, המחוזי וכן בבית המשפט העליון בירושלים.

באחד האולמות בבית המשפט המחוזי בירושלים, יושב לו הרכב בן שלושה שופטים נכבדים. שלושתם אנשי חוק ומשפט, אשר ישבו בדין במשפטים רבים. עשרות בשנים הם עוסקים במקצוע השיפוט.

במשך כל אותן שנים, הם למדו לברור את המוץ מהתבן, להתעלם מרגשותיהם ולהאזין רק לראיות המובאות בפניהם. "אין לו לדיין אלא את שרואות עיניו" – שנו חז"ל. חכמינו ז"ל לא היו מודעים לכלי התקשורת, הם לא היו מודעים לרדיו ולא צפו מעולם במכשיר הטלוויזיה, לא קראו עיתון, או חזו באתרי העיתונות באינטרנט.

בפני ההרכב הנכבד, הובא משפט רצח שמסעיר את המדינה. איננו מאמינים – הכיצד זה יכול בן לרצוח את הוריו? האם היה זה הבן הנאשם, או שמא אחיו התאום – בו הטיח הסניגור חשד זהה? האם רצח הנאשם את הוריו בסכין – כדי לזכות בכספי הירושה?

חכמינו לא ידעו, שהדיין בתוך עמו יושב. בביתו מצוי מכשיר טלוויזיה אחד לפחות ועל דוכן השפיטה מצוי תדיר מסך מחשב המחובר לאינטרנט. שופטינו (רחמנא ליצלן) פותחים לעיתים את מכשיר הטלוויזיה, גולשים בין אתרי החדשות באינטרנט ואף מאזינים לרדיו.

חכמינו לא צפו, שעת יתרווח לו הדיין על כסאו בביתו ויפתח את מכשיר הטלוויזיה, הוא יחזה בסניגור מתראיין ומסביר מדוע לא רצח מרשו את הקרבנות. הם לא ידעו, שהטלוויזיה תראיין גם עדים שזה עתה העידו בפני בית המשפט. הם לא חשבו, שהמצלמה תתמקד בפניהם ובדמעות שנקוות בעיניהם אגב דבריהם.

"התקשורת תחליט שהסניגור עושה את מלאכתו בצורה בזויה"

"התקשורת תחליט, שהסניגור לא רק יאבק בתביעה וינסה נואשות ללמד סנגוריה על מרשו בפני שלושה שופטים נכבדים – אלא שהוא יאבק גם מול בית המשפט "העליון" של התקשורת". דניאל מעוז (צילום: עומר מירון)

אנשים בני תרבות, נבדלים מהחסרים אותה בכך שיש להם אתיקה מפותחת. בכך שהם יודעים ומבינים, שיש מעשים שאין לעשות אותם, או בלעז – It is not done.

עד עתה, התקשורת דיברה על מעצרים של אנשים מפורסמים, או מקרים מעניינים. התקשורת ראיינה מומחי משפט אודות השאלות בהן עוסק בית המשפט וניסתה לנחש מה יחליט בית המשפט.

זו הפעם, החליטה התקשורת לעלות מדרגה ולהתיישב על כס השיפוט ממש. זו הפעם, תחליט התקשורת מי הרוצח. התקשורת תחליט מי האיש הטוב ומי הרע. התקשורת תחליט שהסניגור עושה את מלאכתו בצורה בזויה, למרות שהוא בסך הכל מבצע את תפקידו.

התקשורת תחליט שהסניגור לא רק יאבק בתביעה וינסה נואשות ללמד סנגוריה על מרשו בפני שלושה שופטים נכבדים – אלא שהוא יאבק גם מול בית המשפט "העליון" של התקשורת. בית משפט מיוחד הוא זה, כזה שאינו חייב לשמוע את כל הראיות, אינו דן לפי כללים משפטיים שפותחו במהלך אלפי שנות משפט ואף אינו מאפשר לסניגור לחקור בחקירה נגדית את העורך, או הכתב.

יושב לו הרכב נכבד של שופטים באולם המשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים. ההרכב רוצה לעשות משפט – אך המשפט מתנהל על גבי מסכי האינטרנט ודרך כתבות בטלוויזיה. החלטת השופטים מיותרת. הרי התקשורת קבעה כבר מי האשם.
הם לא תיארו לעצמם, שתכנית כתבות תחקיר בטלוויזיה, תעסוק אף היא בשאלה מי הרוצח – אגב ובעת ניהול המשפט ממש. הם לא חשבו שאפשר ששופטים יהיו חשופים לכתבות המביעות דעה ברורה באשר לזהות הרוצח, כל זאת עוד טרם החליט בית המשפט לדון את הנאשם לשבט או לחסד.

אף אחד לא חשב שרשת תקשורת תתעלם באופן מוחלט מהאמור בסעיף 71 לחוק בתי המשפט, לפיו: "לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור".

אם החליטה הכתבת להתעלם, יכול היה העורך להחליט שלא לפרסם. אם החליט העורך לפרסם – יכולה הייתה היועצת המשפטית של רשות השידור, להחליט שלא לשדר כתבה המשדלת את השופטים להחליט, כי מאן דהוא רצח את הוריו ולא אחיו.

עו"ד עופר ברטל הוא מרצה בנושא סדר הדין הפלילי

עשן ללא אש: אי-מסירת מסמך כבסיס לחקירה פלילית (הגבלים עסקיים)

בשולי חוק ההגבלים העסקיים מסתתר לו סעיף 46.

הוא מעניק לממונה על ההגבלים העסקיים והפועלים מטעמו סמכות לנהל חקירה פלילית בהתעורר חשד לביצוע עבירה על החוק.

סמכויות חקירה אלה מאפשרות לממונה לדרוש מ"כל אדם" למסור לו מסמכים וידיעות שיש בהם "כדי להבטיח או להקל את ביצועו של חוק זה". זו לשונו:

46. חקירות ומסירת ידיעות

(ב) כל אדם חייב, לפי דרישתו של הממונה, או מי שהוא הסמיך לכך מבין עובדי המדינה, למסור לו את הידיעות, המסמכים, הפנקסים, ושאר התעודות שלדעת הממונה יש בהם כדי להבטיח או להקל את ביצועו של חוק זה.

אולם, טמון כאן אבסורד גדול – שניתן לנצל אותו באופן ציני, כפי שמיד נראה שקרה.

להבדיל מחקירה פלילית "רגילה", במסגרתה נדרשת המשטרה לכתת רגליה לבית המשפט ולבקש צו להמצאת מסמכים לפי פקודת סדר הדין הפלילי (תוך אפשרות שהבקשה, תיאורטית, תידחה), כתנאי לקבלת מסמך כזה או אחר, הרי שאי-העברת המסמך לממונה על ידי מי שהתבקש לעשות כן, כשלעצמה, מהווה עבירה פלילית. הממונה כלל אינו נדרש לסור לבית המשפט להגיש בקשות מסוג זה, אלא פשוט לדרוש את המסמך.

ביום ב' (19.3.2012) הודיעה רשות ההגבלים העסקיים לחברת סופרגז ומנהליה כי היא שוקלת להגיש נגדם כתב אישום. הסיפור, בקצרה רבה, הוא כזה: סופרגז ואמישראגז, חברות המתחרות זו בזו (בתחרות "אופקית" ישירה), ביקשו מרשות ההגבלים העסקיים לאפשר להן להניח במשותף צינור להובלת גז. כחלק מבדיקותיה בעניין מצב התחרות בשוק הגפ"מ – הנחשב לשוק עם חסמי כניסה גבוהים ותחרות מועטה, הרשות ביקשה מסופרגז נתונים לגבי מעבר לקוחות מחברה לחברה. סופרגז, כך נטען, בחרה שלא להעביר לממונה את המסמך מאחר והנתונים שבו לא "היטיבו" עימה. זו העת להזכיר, כי סופרגז היא "שור מועד" מבחינת רשות ההגבלים העסקיים – מאחר והייתה בעבר צד לקרטל בשוק בגפ"מ, ויש להניח שזה היווה זרז לפתוח נגדה בחקירה פלילית אינטנסיבית מאד, שכללה פשיטות על משרדיה וחקירת עורכי הדין שהיו מעורבים, לכאורה, בקבלת ההחלטה בעניין אי-העברת המסמכים.

עובדה "פעוטה" שלא ניתן לה דגש היא שהמסמכים מלכתחילה התבקשו על-ידי הרשות במסגרת הליך אזרחי שהתקיים בין הצדדים (סופרגז, הממונה על ההגבלים העסקיים וכו' וכו') בבית-הדין להגבלים עסקיים… ושהסירוב להעבירם לעיון באי-כוח הממונה נולד שם. אז מה עושים? שאלה טובה, אבל בשורה התחתונה, מה יותר פשוט עבור הממונה מאשר לשלוף את סמכויותיו במישור הפלילי ולדרוש את המסמך, כאשר בפועל – למעט פנייה לבג"ץ – אין דרך לערור אחר דרישתו?

מהומת עולם על עבירה שעונשה המקסימלי הוא שנת מאסר, ומעבר לכך – על פי הפרסומים – לא נלוויתה לכך עבירה "הגבלית" ממשית (הסדר כובל, חס וחלילה). הבנתם נכון מאד. עשן סמיך ללא אש.

ככל הידוע לי, זהו המקרה הראשון שבו דרישה להמצאת מסמך – שלא נענתה להנחת דעתה של רשות ההגבלים העסקיים – הובילה לחקירה פלילית כה ענפה ואינטנסיבית, עד כדי חקירת עורכי דין. מכאן, אגב, הדרך לחקירת בכירי תנובה ואייפקס על אי-מסירת דו"ח המחקר של מק'נזי על שוק מוצרי החלב לידי הרשות – הייתה קצרה ביותר.

חשוב לדעת שהוראה דומה-עד-זהה בעניין העברת מסמכים וידיעות, קיימת בחוק ניירות ערך, אולם ככל שניסיתי את כוחי לברר את העניין – איש מעולם לא הועמד לדין על עבירה זו.

יתרה מכך, ואל תתפסו אותי במספרים, ככל הידוע לי, מבחינה כמותית, יש לאין-שיעור יותר חקירות ותיקי ניירות ערך מאשר תיקי הגבלים עסקיים.

אז מה היה כל כך קריטי במקרה הזה שהצריך חקירה פלילית של כל המעורבים בעניין, עד כדי הודעה כבל עם ועדה על כוונה להעמיד לדין?

לא ברור. אני סבור שרק אם נחצה הרף של שיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 לחוק העונשין) – אז יש מקום לשקול ולהניע את גלגלי ההליך הפלילי לטיפול במצבים מעין אלה. אבל זה לא כל כך נוח לרשות, כיוון שיסודות עבירת השיבוש דורשים קיומה של "חקירה פלילית" או "הוראת בית משפט"  כתנאי להתגבשותה של עבירה – מה שלא התקיים בעניין זה.

לצערי, ההפתעה-לא-הפתעה הזו נראית כהמשך ישיר לגישה המיליטנטית שפצעה מפרקליטות המדינה לפני כשבועיים, עם משלוח המעין-אגרת ללוחם "לא נכשלנו, דווקא הצלחנו", לאחר שלושה זיכויים מהדהדים בתיקי הלבנת הון רחבי היקף. במה הצלחנו אתם שואלים? חינכנו אותם, ציינו בפרקליטות המדינה. מעתה ואילך פקידי הבנק יזהרו שבעתיים. זה לא באמת משנה אם כמה אנשים נרמסו בדרך, או שיש כאלה שהוציאו את כל חסכונותיהם על הגנה משפטית, וגם כמה ששמם הטוב ניתץ לאלף רסיסים ותג העבריין הוטבע במרכז מצחם. הם חונכו וזה מה שחשוב.

גם כאן, הרשות וודאי שואלת – הבה נראה "מי יתעסק" איתנו בפעם הבאה.

מעניין יהיה לגלות כיצד בית המשפט המחוזי בירושלים (שדן ברגיל בעבירות רצח, אונס, שוחד, מרמה בהיקפי ענק וכיוצא באלה תיקים) יתייחס לכתב האישום הזה, שהרי עבירות על חוק ההגבלים העסקיים הן בסמכותו העניינית הייחודית.

תזכורת קלה: בפעם האחרונה שרשות ההגבלים העסקיים יצאה לפיילוט על-חשבון חשודים ונאשמים במסגרת פרשת מודגל ("קרטל האינסטלציה") – בית המשפט המחוזי ביטל את האישום מטעמי הגנה מן הצדק. אולי כדאי לשמור את הניסיונות למקרים שבאמת מצדיקים את זה? אולי כדאי להפנים שניסויים בבני-אדם עשויים להרוס חיי אדם?

דב גלעד כהן

הדחת נושאי משרה בגופים פיננסיים

בשבוע שעבר (24.8.2011) התפרסם במהדורה המודפסת של גלובס (מדור דין וחשבון) טור של עו"ד דב גלעד כהן בנושא הדחת נושאי משרה בגופים פיננסיים מפוקחים – ללא משפט.

הרי הוא ככתבו וכלשונו:

מודחים בלי משפט

עו"ד דב גלעד כהן

יש לחזק את ידן של רשויות האכיפה במלחמתן העיקשת בתאגידים פיננסיים, אך עולה חשש כי הן סללו לעצמן מסלולים העוקפים את הרשות השופת ושבט ביקורתה ואף את הרשות המחוקקת, תוך התעלמות מזכויות-יסוד של חשודים ונאשמים.

רשויות האכיפה רשמו לעצמן הישג נאה בחודש אוקטובר 2010, עם פיטוריו של מנכ"ל בית ההשקעות פסגות, רועי ורמוס, כתנאי שהציבה פרקליטות המדינה למכירת פסגות לקרן אייפקס – עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום.

חודשיים לאחר מכן, בדצמבר 2010, פרסמו שלושת הרגולטורים על המערכת הפיננסית ושוק ההון בישראל – בנק ישראל, רשות ניירות ערך ומשרד האוצר – מסמך, שכותרתו "בחינת מהימנות בידי גופים מפקחים". במסמך זה (שייקרא בקיצור "המסמך"), קבעו הרגולטורים, בתיאום עם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (כלכלי-פיסקלי) רשימה בת 12 "תבחינים", שעל פיהם תיבחן כשירותם ומהימנותם של תאגידים, בעלי השליטה ונושאי משרה בהם (בפועל ובכוח), לפעול בשווקים המפוקחים על ידם. בהודעה משותפת שפרסמו הרגולטורים הודגש, כי אין מדובר ברשימה סגורה וכי אין בה "כדי לגרוע משיקול דעתו העצמאי של כל מפקח".

כך, למשל, פורסם בין יתר התבחינים הכלולים ברשימה: הרשעה בעבירה בין בארץ ובין בחו"ל, לרבות בהליכי משמעת; הגשת כתב אישום בעבירה; מעורבות בתאגיד בעת שפורק וכן אי-עמידה בהתחייבויות כלכליות אישיות מהותיות; חקירה פלילית בחשד לעבירה; הסדרים מנהליים החלופיים בטיבם לכתב אישום (כגון תשלום כופר ו/או צו מוסכם); ממצאים בהליכים משפטיים בדבר הפרות חוק מהותיות; חוסר שיתוף-פעולה בוטה בפעילות מול גורם מבקר או מפקח, כולל הצגת פרטים או מצגים כוזבים, ועוד.

"עבירה", מוגדרת במסמך ככזו "הקשורה לפעילות במערכת הפיננסית, עבירה כלכלית ו/או עבירה אשר מפאת מהותה, חומרתה, ונסיבותיה אין אדם ראוי להיות בעל אישור או היתר".

הסאבטקסט ברור. הסנקציה הפוטנציאלית הנלווית לאי-עמידה בתבחינים הללו היא שלילת היתר או רישיון מתאגיד (או יחיד) לפעול בשוק ההון, או הדחת נושא משרה בתאגיד כזה מהמשך כהונתו.

הזכות למשפט הוגן

מלחמתן העיקשת של רשויות האכיפה בתאגידים פיננסיים המחזיקים ומנהלים את כספי הציבור – ובנושאי המשרה העומדים בראשם – עולה מדרגה משמעותית. אין חולק כי יש לחזק את ידי הרשויות להגן על אינטרס הציבור ולהקפיד קלה כבחמורה עם מי שלקחו על עצמם את תפקיד הנאמנים על כספו, אך עולה גם חשש שמא בדרכן ליישם את הדברים, הן סללו לעצמן יש-מאין, מסלול העוקף בקלילות את הרשות השופטת ושבט ביקורתה, ואף את הרשות המחוקקת, על דרך פרשנות מרחיקת לכת לסמכויות המנהליות הנתונות להן, תוך התעלמות תמוהה מזכויות-יסוד של חשודים ונאשמים.

הנושא התחדד לאחרונה על רקע פרשת מעצרו של מנכ"ל בית ההשקעות מנורה-מבטחים, רונן אביגדור. בטרם יבשה הדיו על החלטת השחרור בערובה של אביגדור, בישרו כותרות העיתונים: רשות ניירות ערך תדרוש את הדחתו. מבחינת מנורה-מבטחים (וכל גוף מוסדי), הסיכון שבשלילת ההיתר או הרישיון להמשיך ולנהל את כספי הציבור המוחזקים על ידה, עולה לאין-שיעור על הסיכוי לקבלת הסבר מניח את הדעת מפי אותו נושא משרה למעשים המיוחסים לו. וכך התבשרנו, כי בית ההשקעות הבין את הרמז והחל מיד בחיפושיו אחר מחליף – ומינה תוך זמן קצר את זיו שמש תחתיו.

על פניו, מידת האמון והיושרה המצופה מנושאי משרה בתאגידים פיננסיים המחזיקים בזכויות ובנכסים של הציבור, היא כה גבוהה, עד אשר סטייה מועטה מן השורה, הקשורה בביצוע תפקידם, תצדיק דיון על המשך העסקתם. אולם מן העבר השני עומדים עקרונות-יסוד רחבים יותר, וחשובים לא פחות – חזקת החפות, זכות הטיעון והזכות למשפט הוגן.

הדחת נושא משרה מתפקידו, בעטיה של הרשעה בפסק-דין חלוט על עבירה הקשורה במילוי תפקידו, היא פעולה סבירה ומתבקשת. אך הרגולטורים הרחיקו לכת בקבעם כי עצם הפתיחה בחקירה פלילית בחשד לביצועה של עבירה "יכול שתקים תשתית ראייתית מספקת לבחינת מהימנות". לשיטתם, אף אם נסגר התיק – יש לבחון את העילה לסגירתו. כשמדובר, למשל, ברשות ניירות ערך, שהיא גוף מפקח וחוקר כאחד, מתעורר חשש מפני ניגוד-עניינים מושגי ביחס לעילת הסגירה, שכן – הרשות עשויה להחליט על סגירת התיק בכל עילה שאינה היעדר אשמה, מתוך כוונה לפסול את המועמד לכהן כנושא משרה – מטעמים שאינם בהכרח נעוצים בחקירה.

מאזן האימה מול המוסדיים

בל נשכח, כי בתום החקירה ולפני הגשת כתב אישום, בדרך-כלל (בעבירות מסוג פשע, שעונשן מעל 3 שנות מאסר), זכאי נושא המשרה החשוד לשימוע. ייתכן, למשל, כי לאחר ניתוח התשתית העובדתית והמשפטית, מה שנחזה בראשיתה של חקירה להיות עבירה מהותית שבצידה שנות מאסר, אינו מגבש אלא עבירה טכנית בלבד, שעונשה קנס.

והשאלה היא – האם גם אז תוצדק הדחה של נושא משרה?

כך גם נקבע במסמך, כי עצם הגשת כתב אישום בעבירה "יוצרת חזקה של פגם במהימנות". כלל לא ברור כיצד חזקה כזו יכולה להתגבש, שעה שבנקודה זו נהנה נושא המשרה מחזקת חפות מוחלטת – עד אשר ייקבע כי ביצע את המעשים המיוחסים לו מעבר לספק סביר. שתי החזקות הללו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

אלא שכאן מגיעה קביעה יוצאת דופן: על-פי המסמך, גם אם בית-המשפט זיכה את נושא המשרה, יהווה הדבר "עילה לצורך בחינת העניין מחדש", אך ייתכן "שההחלטה תישאר בעינה". ואנו נשאל, אם כך, מה הטעם לגלגל את התיק לפתחו של בית-המשפט?

עוד נקבע במסמך, כי "ממצאים" שנקבעו בהליכים משפטיים בעניין "הפרות חוק מהותיות" ואף מעשי רשלנות, מהווים תבחין שעל פיו ניתן לדרוש את הדחת נושא משרה. אגב, המסמך אינו מחייב שנושא המשרה יהיה צד בהליכים משפטיים אלה. ה"ממצאים" האמורים, כך נראה, יכולים להתקבל על-סמך ראיות שהגישו צדדים אחרים בהתדיינות משפטית המנותקת ממנו – בלי שניתנה לו הזדמנות לסותרם בזמן-אמת.

הרגולטורים הצליחו, באמצעות המסמך, לייצר למעשה מאזן-אימה מול הגופים המוסדיים, ובדרך מתוחכמת לעקוף את הרשות השופטת בשני אופנים: (א) מלבד התבחין הראשון שעניינו הרשעה של נושא משרה בעבירה, הרגולטורים אינם רואים עצמם זקוקים להכרעה שיפוטית המבוססת על עובדות מוכחות, כדי להניע את גלגלי המערכת באופן עצמי, מנותק מביקורת, ולחרוץ את גורלו של נושא המשרה (לפחות מבחינה תעסוקתית ושם טוב); (ב) סעיף 226 לחוק החברות מאפשר לבית-המשפט לפסול מכהונה, בעקבות הרשעה, רק דירקטורים בחברה ציבורית. המסמך מחיל עצמו גם על נושאי משרה, שאינם בהכרח דירקטורים.

השורה התחתונה מטרידה מעט. בהתחשב בכוח שנטלו לעצמם הרגולטורים והתלות של הגופים המוסדיים בהם, סביר להניח שגופים אלה – בנקים, בתי השקעות, חברות ביטוח – יעדיפו לבער מתוכם נושא משרה החשוד בביצוע עבירה, יהיו טענותיו אשר יהיו ובטרם הורשע בביצוע עבירה, על פני הסיכון (אף מרומז) שבאובדן רישיונם.

האם זהו דיסוננס המחייב חשיבה מחודשת או הכרח בל-יגונה, שנועד להגן עלינו ועל נכסינו בכל מחיר?

דב גלעד כהן הוא שותף במשרד עורכי-הדין ברטל ושות', המתמחה בעבירות צווארון לבן

פרסומים חדשים: דנציגר כוכב עליון, טענות מקדמיות

אנו שמחים לבשר לכם על פרסומים רשמיים מן התקופה האחרונה.

(המשך…)

המהפכה למניעת הטרדה מינית

12 שנה אנו חיים עם החוק למניעת הטרדה מינית. מעטים הם החוקים שהשפיעו כל כך על התנהגותה של אומה. החוק מופעל באלפי מקרים בשנה ונעשה בו שימוש מופרז. יש לקוות כי "שפיות" תשרור בעניין זה בקרוב. (המשך…)

פסילת דירקטורים לאחר הרשעה: הודעה מראש וזיקה מהותית

אני שמח לבשר לכם שבית המשפט העליון אימץ את גישתנו המשפטית בשתי נקודות מהותיות הקשורות לנושא פסילת דירקטורים מכהונה בעקבות הרשעתם בפלילים, במסגרת פסק דינו מיום 16.9.2010 בע"פ 4783/09 שולשטיין נ' רשות ההגבלים העסקיים. (המשך…)

הגנה מן הצדק: בעבירות הגבלים עסקיים וניירות ערך

קרטל האינסטלציה: ההישג הנסתר מן העין.

ביטול כתב אישום, ולמצער – חלקים ממנו, אינו עניין של מה בכך. באמצע שנות ה-90 טבע בית המשפט העליון את המונח "הגנה מן הצדק", במסגרת פסק דינו בערעור שהוגש על ידי מורשעי פרשיית הרצת מניות הבנקים [ע"פ 2910/94 – יפת]. טענת המערערים הייתה שהמדינה היא למעשה זו שעודדה אותם במעשה ידיים של ממש להשפיע על שערי המניות, ועל כן – לא ייתכן כי יועמדו לדין פלילי בגין כך. נקבע כי מקום שיש בהתנהגות המדינה משום "רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם", ובמקרים בהם "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת", אז יכול ובית המשפט יורה על ביטול כתב האישום. אולם, הובהר, הדבר יעשה במשורה ובמקרים חריגים ויוצאי דופן.

עם השנים, ההלכה התפתחה. אט אט (במלוא מובן המילה) החלו בתי המשפט, בעיקר בית משפט השלום, לקבל טענות שמהותן ביטול כתבי אישום בשל התנהלות מעוררת סלידה מצד הרשויות. מחדלי חקירה חמורים שפגעו אנושות ביכולתו של הנאשם להתגונן; שיהוי רב בהגשת כתב האישום; כתבי אישום שהוגשו חרף "הבטחות" שלטוניות שהמעשה נשוא כתב האישום הינו תקין; אפליה פסולה; טענות אלה ונוספות הוכרו כמבססות הגנה מן הצדק. (המשך…)

'חקירה על פי חיקוק' והתיישנות עבירות עובדים זרים

חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 ["החוק"] בא לעולם לאחר שהמחוקק הישראלי הסוציאליסטי השכיל להבין שהמשק החקלאי והתעשייתי המקומי מונע על ידי כוח עובד שאינו ישראלי. מנקודת מבטו של המעביד הישראלי בסוף שנות ה-80 וראשית שנות ה-90, יתרונותיו של ההון האנושי הזר היו ברורים: עלות נמוכה וצייתנות, שני 'כשלים' בהם לקה ההון האנושי הישראלי, שבאותה העת נע במהירות לעבר אימוץ גישות קפיטליסטיות הסוגדות להתעשרות מהירה נטולת עשייה. לצד התמריץ הכלכלי להעסיק עובדים זרים, היו לא מעט מעסיקים שניצלו את מצוקתם הקיומית של העובדים הזרים שלהם ונהגו בהם כקלגסים, החל מתשלום שכר נמוך בעד עבודה פיסית קשה [תוך מודעות לכך שעבור העובדים הזרים מדובר בסכומים גבוהים, ביחס למדינת המוצא שלהם], וכלה בהחרמת דרכונם ואי קיום תנאי מחייה אנושיים מינימאליים עבורם.

החוק מפרט שורה ארוכה של תנאי העסקה וחובות החלים על מי שמעסיק עובדים זרים, וכן תנאים מינהליים אפריורים לצורך העסקתם. לדוגמא, קבלת היתר ממשרד התמ"ת להעסקת העובד הזר; עריכת הסכם עבודה בין המעסיק לעובד הזר ומסירת העתק ממנו לעובד; ביטוח רפואי לעובד הזר; תנאי מגורים הולמים [בעניין זה, ראו גם: תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), תש"ס-2000] וכהנה תנאי חובה. (המשך…)

ועת לכל חפץ: העליון ממתן את כוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות

בית המשפט העליון ממתן משמעותית את כוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות, בכך שהוא מציב דרישת סמיכות זמנים נוקשה יותר בין מועד ההתרחשות עליה נותן העד את גרסתו, לבין מועד העלתה של גרסה זו על הכתב; נקבע כי הפרש של שנה בין השניים – נוטל מן הראיה את כוחה ככזו.

(המשך…)