מלכודת לפרקליט

אתר החדשות וואלה! פרסם בתאריך 17.11.2013 טור דעה של עו"ד עפר ברטל בעקבות ניסיון ההתנקשות בפרקליט מפרקליטות מחוז ת"א, והרי הוא לפניכם (לינק למקור):

ניסיון ההתנקשות באיש פרקליטות מחוז ת"א עורר חרדה אצל עו"ד עפר ברטל – שמצייר עולם עתידי עגום, שבו גם מיגון ומאבטחים לא מצליחים לשמור על אנשי החוק מנקמת הפשע המאורגן

זאת הייתה המסיבה הטובה ביותר בה הייתי, מאז מינו אותי לפרקליט בשירות המדינה. האוכל היה מושקע ונהדר; כמעט ולא הבחנתי בכך שהוא לא היה טרי. אני יודע שבודקים אותו לפחות יומיים קודם במעבדות משרד הבריאות – כדי לוודא שאין בו רעלים – אבל בניגוד לכל הפעמים האחרות, לא הרגשנו בכך הפעם.

הפעם אישרו לנו לערוך את המסיבה תחת כיפת השמים – בניגוד לכל האחרות. המוסיקה הטובה החרישה כמעט לחלוטין את זמזום המסוקים המשטרתיים, שחגו כל העת מעלינו. הצלחנו אפילו לראות את פרקליט המדינה, שנאם בפנינו מתוך תא זכוכית ממוגנת. מאז נסיון ההתנקשות האחרון בו, החליט השב"כ לא לאפשר לו יותר לדבר בצורה לא ממוגנת. הוא סיפר שיש סיכוי שהשמירה עלינו תפחת, לאור מעצרם של שני בוסים ידועים ממשפחות הפשע אהרונוביץ' ויעקובוביץ'.

הדברים שיפרו את מצב הרוח שלנו בצורה ממשית, והשמחה רק הלכה והתעצמה. היה ממש משעשע לראות את כל אנשי הביטחון סביבנו מבוהלים כל כך, כל אימת שהמוסיקה הרעימה. הם פחדו ממש. אולי בגלל שזכרו כיצד המסיבה האחרונה הופסקה, עקב נסיון פשיטה של חיילי משפחת אהרונוביץ'. הסיפור הסתיים בצורה טובה, כאשר התברר שהפושטים שכחו לקחת איתם תחמושת…

מנהרה לבית המשפט

פיצוץ מכוניתו של פרקליט במרכז תל אביב, החודש (צילום: דרור עינב)

פיצוץ מכוניתו של פרקליט במרכז תל אביב, החודש (צילום: דרור עינב)

במהלך המסיבה פגשתי בה שוב. היא הייתה פרקליטה ממחוז אחר, שאותה היכרתי בהשתלמות המקצועית האחרונה, שנערכה באחד ממתקני השב"כ באזור המרכז. לא הצלחנו להפסיק לדבר בינינו כל הערב. הפסקתי לשמוע את המוזיקה ולא הבחנתי יותר באף אחד ממכריי. החלטנו לקראת סוף הערב ללכת אליי הביתה.

לאחר כמה דקות הגיע הרכב שלי. שוטר העמיד אותו מעל בור בדיקה. שניים מחבריו ירדו לבור, כדי לוודא שלא הוטמנו מטענים תחת הרכב. היא כבר הייתה תלויה על צווארי והרגשתי את גופה נשען עליי. מזמן לא הרגשתי כל כך טוב. יכולתי להרגיש את קימורי גופה בצורה כמעט מדויקת. כל מה שרציתי זה להגיע כבר לביתי, לסגור את הדלת מאחורינו ולהשאיר את כל העולם בחוץ.

הכלבן התעכב מאוד. השוטר הסביר לי שהערב יש להם כלב אחד בלבד, שכן היתר עסוקים בעניין דחוף יותר. אחרי עשר דקות הגיע הכלב. לאחר בדיקתו, אישרו לי השוטרים להתניע. ההתנעה תמיד מפחידה אותי, בייחוד מאז הייתי עד לפיצוץ המכונית של חברי הטוב. לא אשכח איך הגיבו הוריו כאשר סיפרתי להם מה קרה. חיכינו עוד כמה דקות, עד שהצטרף אלינו אופנוען משטרתי והוביל את הדרך. הוא נסע מהר מדי ובקושי הצלחתי להדביק אותו. אני תמיד שוכח עד כמה החלונות המשוריינים של הרכב הופכים אותו כבד וחסר כוח.

בדרך סיפרתי לה על המנהרה התת-קרקעית החדשה, שנחפרה עבור הפרקליטים בתל אביב כדי שיוכלו להגיע באופן בטוח לבית המשפט ולא יהיו מחויבים ללבוש אפוד נגד כדורים במהלך הדרך הקצרה. היא סיפרה בצער שבמחוז שלהם אין זה אפשרי לחפור מנהרה, והם מגיעים לבית המשפט בצורה מאובטחת.

הגענו לבניין בו אני גר. זה היה אחד הבניינים היחידים שקיבל מהשב"כ אישור מיוחד לשכן פרקליטים. העברתי את ידי בתוך הסורק בכניסה לחניון, בעוד השוטר מוודא בינתיים שאף אחד אינו מתקרב. הצמדתי את פניי לסורק העיניים והשער נפתח בצורה מהירה. מיהרתי להיכנס לפני שייסגר שוב. מצאתי מהר מאוד את מקום החניה שלי. כבר הייתי קצר רוח להיות איתה לבד. כל התהליכים האלה לוקחים יותר מדיי זמן, אבל מה אפשר לעשות – הוראות יש למלא בדקדקנות.

מיהרנו שנינו אל המעלית. שתי המצלמות המוכרות עקבו אחרינו. ידעתי שאבנר יושב עכשיו בעמדה שלו ומביט בנו. הוא בטח מזהה אותי ושולח את המעלית לחניון. המעלית התעכבה, וזאת הייתה הפעם הראשונה בה נשקתי לשפתיה. הן היו בשרניות, חמות ומזמינות. כל כך רציתי להגיע כבר לדירה. דלת המעלית נפתחה ושנינו נכנסנו אליה במהירות. בדרך לקומה שלי, העניינים התחילו להתחמם. לא האמנתי למזלי הטוב.

נכנסנו לדירה לאחר שהסורק קרא את כף ידי. סגרנו אחרינו את הדלת והתחלנו מורידים זה לזה במהירות את האפוד חסין הכדורים. זרקנו את האפודים לרגלי המיטה ואז היא שאלה אותי: "סיפרתי לך פעם, מה היה שם המשפחה שלי לפני שנכנסתי לפרקליטות?" לא, השבתי, "אהרונוביץ", אמרה ושלפה במהירות אקדח גלוק כבד, שהיה חבוי מאחורי גבה. חשבתי שלא אחיה כדי לספר את הסיפור, אבל אז, כמו תמיד – אבנר פרץ את הדלת והציל את חיי ברגע האחרון…

זמרים, קיימתם יחסים עם מעריצות? בעיה שלכם

אתר החדשות וואלה! פרסם בתאריך 15.11.2013 טור פרשנות של עו"ד עפר ברטל בעקבות החלטת פרשת הזמרים החשודים בקיום יחסי מין עם קטינות, והרי הוא לפניכם (לינק למקור):

כיום, הנערות מגיעות להופעות כמו מבוגרות עם עקבים גבוהים וחזיות "פוש אפ", וכך מפתות את האמן לקיים עמן יחסים. עו"ד עפר ברטל מבהיר לאותם זמרים: הסכמתם? עברתם על החוק

בשנת 1953 פרסם ולדימיר נבוקוב את ספרו הידוע "לוליטה". הספר נמכר במיליוני עותקים בכל רחבי העולם, הוצג באינספור הצגות ומצא את דרכו לאולמות הקולנוע, בשתי הפקות לפחות. הסיפור מתאר כיצד הומברט, שהיה בסוף שנות השלושים שלו, והיה נשוי לאימה של דולורס (המכונה "לוליטה") בת ה-12 – מתאהב בילדה עוד בטרם נישא לאימה. אם לא די בכך – האמא נהרגת בתאונת דרכים והוא נוסע אל הילדה, מוציא אותה ממחנה הקיץ בו היא שוהה ושניהם מתחילים במסע שאינו נגמר בכל רחבי ארצות הברית. במהלך המסע הילדה לוליטה יוזמת קיום יחסי מין מלאים איתו ומאותו רגע ואילך הם חיים כזוג רומנטי לכל דבר.

הספר נחשב לספר מופת. לומדים אותו בחוגים לספרות באוניברסיטאות בכל העולם, ובין השאר מנתחים את עלילות יחסי המין (היפים כביכול) בין הומברט לבין לוליטה. אם לא די בכך, הנרטיב המוצג בו הוא של ילדה מינית ופתיינית, שבגיל כל כך צעיר מפתה את בן זוגה לקיים יחסים מלאים וסוערים, לאחר שהתאלמן מאימה. העובדה שהספרות הבינלאומית מקבלת לחיקה החם סיפור של עבריינות פלילית חמורה, דהיינו של פדופיל המנצל ילדה בת 12, הופכת כנראה את הנרטיב הזה לאפשרי, הגיוני – ואפילו יפה.

כיום, ילדות בגילה של לוליטה הולכות על עקבים גבוהים, מתאפרות, חושפות את אבריהן המוצנעים ולובשות חזיות "פוש אפ" כדי להרים ולהבליט ניצנים של חזה לא בשל. צאו לרחובות וראו אותן במועדוני הלילה ובמסיבות הטראנס. לא תוכלו להבדיל ביניהן לבין בחורות בנות 18 ו-20. הביטו בשלטי הפרסום בערים הגדולות, כיצד ניבטות מהן לעיתים דוגמניות בגילאי עשרה, אשר אימותיהן "דוחפות" אותן לעמוד מול המצלמות בתנוחות מיניות מפתות. אחרי הריטוש שהתמונה עוברת – מי יאמין שמדובר בילדה בגיל חטיבת הביניים.

הנערות זורקות עצמן לרגלי הזמר

הצעירים כמהים לתשומת לב (אילוסטרציה: ShutterStock)
הצעירים כמהים לתשומת לב (אילוסטרציה: ShutterStock)

 

רק המחוקק הזקן והשמרן מנופף לעבר החברה הליברלית שלנו באצבעו ואומר בטרחנות – אסור. הוא מנסה למשוך אותנו מהסצנה הסוערת במועדוני הלילה ובמסיבות ומסיט את מבטינו מהשלטים המפתים אל עבר סעיף 346 לחוק, אשר מורה לגורמי האכיפה להכניס למאסר של חמש שנים (לכל היותר), את מי שיבעל בהסכמה ילדה בין הגילאים 16-14. אם יבעל ילדה מתחת לגיל 14, דינו כדין אונס והוא יוכנס למאסר של עד שש עשרה שנות מאסר. החוק נראה כאילו לא שייך למציאות ברחובות. הפגישו את אותו מחוקק עם אחת הנערות "הפתייניות" הללו, והוא ינוס במבוכה ויכסה את פניו כלא מאמין למראה עיניו.זמרים וסלבריטאים ניבטים אלינו כל יום מבעד למסכי הטלוויזיה. מדורי הרכילות שבעיתון מתעדים את חיי הזוגיות שלהם, כמו גם כל קנייה שלהם בסופר השכונתי. מי מאיתנו אינו מביט בתמונות? מי אינו רואה את תכניות הטלוויזיה המתעדות את "גדולי הדור" הללו? הזמרים הללו מופיעים בפני בני הנוער במקומות שונים. המעריצים הצעירים (בעיקר המעריצות יש להודות) כמהים לכל תשומת לב אישית אליהם מצד נשוא הערצתם. הן חושבות שאם יסתופפו באבק הכוכבים – חלק ממנו כנראה ידבק גם בהן. הן מדמות לעצמן שהן מעריצות את האומנות ואת השירה של האומן, אך למעשה מבלבלות אותה עם אהבה, או יותר נכון – הערצה לאותו אדם. הן מוכנות לזרוק את עצמן לרגלי הזמר ולהתאבק באפר רגליו.המעריצות ישמחו לקיים יחסים עם נשוא הערצתן. הן יתגאו בכיבוש שלו לאחר מעשה ואולי אפילו ינסו לפתות אותו. הזמר מסונוור נוכח הערצתן, כמו גם מרצונן לקיים עמו יחסים. מכאן המרחק עד למיטתו של האומן/סלבריטאי – קצר מאד.

הוא ינסה לספר לעצמו לאחר מכן סיפור של הסכמה, רצון עז שלהן להיות במחיצתו וחיזור נלהב שלהן אחריו. הוא לא העלה בדעתו שמדובר בילדה. הוא לא חשב לשאול אותה, או לוודא מה גילה. הוא היה בטוח שכפי שהיא נראית היא בוודאי בת 20 לפחות. היחסים ביניהם היו יפים והיא נראתה לו מנוסה מאד בהלכות המיטה. שים לב סלבריטאי יקר, ביחסים כאלה אתה לא אומן – אלא סתם הומברט, פדופיל קטן. החוק אולי זקן, טרחני, איטי, מרובע ולא מעודכן – אבל הוא ידע לשים עליך יד.

ההחלטה שמייתרת את בתי המשפט

אתר החדשות וואלה! פרסם בתאריך 17.9.2013 טור פרשנות של עו"ד עפר ברטל בעקבות החלטת בג"ץ להדיח את ראשי הערים נצרת עילית ורמת השרון, והרי הוא לפניכם (לינק למקור):

החלטת בג"ץ להדיח את ראשי הערים נצרת עילית ורמת השרון בשל האישומים נגדם פוגעת בחזקת החפות פגיעה אנושה. עו"ד עופר ברטל סבור כי ההחלטה אף מייתרת את בתי המשפט

ראש העיר נצרת עילית שמעון גפסו וראש העיר רמת השרון יצחק רוכברגר

ראש העיר נצרת עילית שמעון גפסו וראש העיר רמת השרון יצחק רוכברגר

כולנו מקבלים על עצמנו את החלטות בג"ץ ואת החלטות בית המשפט העליון בכלל. במדינת חוק – פרשנותו של בית המשפט היא הקובעת. כך היה, כך הווה וכך יהיה. יחד עם זאת צריך וראוי לבקר את החלטות בג"ץ בכבוד ובצורה ראויה, לצד התנהגות על פיהן. חוקים מחוקקת הכנסת ועל פי אחד מחוקיה אם מורשע ראש עיר בעבירה שיש עמה קלון, הוא מודח מכהונתו ומתקיימות בדרך כלל בחירות נוספות לבחירת מחליפו. אין כל חוק הקובע כי יש להדיח ראש עיר מכהן מתפקידו כאשר מוגש נגדו כתב אישום כלשהו, חמור ככל שיהיה. כפי הנראה, הכנסת החליטה כך, כיוון שכל עוד לא הורשע אדם חזקה היא כי הוא חף מפשע. לעיקרון זה קוראים "חזקת החפות". הכוונה היא שכל עוד לא הורשע אדם בבית משפט, לאחר שניתנה לו הזדמנות מלאה להתגונן, לא ניתן לפגוע בשערה משערות ראשו.

כל פגיעה בעיקרון זה מעבירה את הכוח לפגוע בחזקת החפות של אדם מבית המשפט לידי הפרקליטות. אם די בהגשת כתב אישום נגד אדם כדי לפגוע בו, לעצור אותו, למנוע ממנו לעסוק בעיסוק כלשהו, או לגרום לו נזק, או אז ההחלטה החשובה תהיה של הפרקליטות ולא של בית המשפט. זאת יש לדעת, לא בכדי החליטו המחוקקים כך. כדי להעמיד אדם לדין יש צורך בראיות לכאורה להוכחת אשמתו וכן לסיכוי סביר להרשעה. לעומת זאת, כדי להרשיעו בעבירה יש צורך בראיות מעבר לספק סביר. כדי להעמיד אדם לדין, די בקריאת חומר החקירה. אין חובה על הפרקליטות להזמין את העדים, לשוחח איתם, לבחון אותם והעיקר – אין חקירה נגדית של העדים בטרם החלטה להעמיד לדין.

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין (צילום: בן קלמר)

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין (צילום: בן קלמר)

לעומת זאת, החלטת בית המשפט אם להרשיע אדם או לזכותו מתקבלת לאחר שנחקרו העדים כולם בחקירת שתי וערב גם על ידי הסניגור, ולא רק על ידי נציגי המדינה. כמה כתבי אישום שהתחילו בקול תרועה עזה, הסתיימו בקול ענות חלושה ובזיכוי? הרי זכורות לכול אינספור פרשיות כאלה. האם זה כיוון שהפרקליטות גרועה? בוודאי שלא. האם הפרקליטות חפצה להילחם באנשים ולהדיח אותם מתפקידיהם? בוודאי שלא. הפרקליטות רשאית להחליט את החלטותיה, אולם בית המשפט הוא הקובע לאחר שנערך משפט כדין ולאחר ליבון הדברים ומתן אפשרות מלאה להתגונן. אם ייפגע תפקידו או עיסוקו של אדם בטרם יאמר בית המשפט את דברו, ולאחר מכן יזוכה אותו אדם, פעמים רבות לא יוכל לחזור לתפקידו. אם יודח ראש עיר מכהן במהלך כהונתו וייבחר אחר תחתיו, מה יועיל זיכוי של ראש העיר לאחר שנתיים?

החלטת בג"ץ פוגעת בחזקת החפות פגיעה אנושה, פגיעה קשה המנוגדת לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אשר היה סבור כי ראשי הערים יכולים להמשיך לכהן, על אף העובדה שגם דעתו אינה נוחה מהתמודדותם. כפי הנראה, היועץ המשפטי לממשלה עדיין מכבד את החוק ובאין חוק המאפשר הדחה, חשב בתמימות של סטודנט שנה א' למשפטים, כי לא ניתן להדיח. כפי שנאמר בפתיח למאמר, בית המשפט מפרש חוק, אין הוא אמור ליצור אותו או לחוקק אותו. בית משפט שמשיג את גבולה של הכנסת ברגל כה גסה – סופו שייפגע על ידי הכנסת.

בג"ץ הפעם הסתמך על סעיף חוק אחר, לפיו מועצת עיר רשאית להדיח ראש עיר אם החליטה כי התנהגותו אינה הולמת. התכבדו שופטי בג"ץ וקבעו כי התנהגותם של שני ראשי הערים הללו אינה הולמת ולכן יש להדיחם כעת. אני שואל – הכיצד זה החלטתם שהתנהגותם אינה הולמת, אם בית משפט טרם קבע כיצד הם התנהגו? לפני שמחליטים אם התנהגות הולמת היא, יש להגיע למסקנה כיצד התנהגו בדיוק. למסקנה כזו ניתן להגיע רק לאחר ניהול משפט כהלכתו. האם די בכך שהפרקליטות חושבת שהם עברו עבירה כדי להסיק שכך היה? האם השתנו להם סדרי עולם במשפט כך בהינף קולמוס?

החלטת בג"ץ היום מייתרת את בתי המשפט. מה לנו אם יזכו או ירשיעו, אם כדי לפגוע באדם בצורה כה קשה די בהחלטת פרקליטות? למה לנו עורכי דין שילמדו על אדם סניגוריה? הרי די בתובעים חכמים יודעי ח"ן ונביאים גמורים, אשר יודעים לצפות את העתיד. אין זאת כי בחורינו התובעים מעולים שבמעולים הם. לא ייתכן כי תצא טעות תחת ידם. ללא חקירה נגדית, ללא בדיקת העדים עצמם, ללא ליבון הטענות – הם יודעים את התוצאות. בעבר נהגו לומר שופטי בית המשפט העליון, כי אין חקר לתבונת סניגור. בעקבות החלטתם היום אני אומר – אין לנו עוד צורך בתבונת הסניגור. די בחוכמתו של הקטגור.

הריגת נתן זאדה – דין אחד לכולם

אתר החדשות וואלה! פרסם בתאריך 29.7.2013 טור פרשנות של עו"ד עפר ברטל בעקבות פרשת האונס בגן העיר, והרי הוא לפניכם (לינק למקור):

חלק מהנאשמים הורשעו בעבירה "מוזרה" של ניסיון להריגה. כדי להרשיע בעבירת ניסיון, נדרש בית המשפט להגיע למסקנה, לפיה הייתה לנאשמים כוונה להמית. אז מדוע לא הורשעו ברצח?

"אין צדק", זעקו היום (שני) בבית המשפט המחוזי בחיפה. חברי כנסת ופעילי ציבור ערבים התראיינו לכלי התקשורת כאשר טענות רבות ממלאות את פיהם. "מערכת המשפט נכנעה לימין ומרצה אותו", אמר אחד המבקרים. "אם הם היו יהודים הם היו מקבלים צל"ש", אמר מבקר אחר.

מצדו השני של המתרס זועקת משפחתו של עדן נתן זאדה, כי חיי אדם אינם שווים דבר, וכיצד נרצח אדם כפות במכות ובית המשפט לא מצא לו רוצח? לדעתם, החלטת בית המשפט היא כניעה לאוכלוסייה הערבית.

מדינת היהודים מזמנת לנו בכל יום אירוע מסעיר יותר מקודמו. חלק גדול מאותם אירועים מגיעים בסופו של יום לאולם המשפט. באולם יש מיזוג אוויר בעתות קיץ וחימום בעתות שלום. השופטים יושבים ספונים ורגועים על כורסאותיהם והצדדים מציגים בפניהם את טענותיהם. אותם אירועים בני שניות מספר, נפרסים ומנותחים לאורך ולרוחב אלפי עמודי פרוטוקול, שנכתב מפיהם של עשרות עדים. כל אחד מביא את דבריו וטיעוניו ומביא להם אסמכתאות למכביר מדברי חכמים ופוסקים.

לחכמי משפט רבים מיוחסת האמירה האלמותית: Bad cases make bad law. מקרים "רעים" מביאים לקביעת הלכה רעה. בית המשפט אינו בוחר את התיקים שבהם ידון ואת האירועים שבהם יצטרך להכריע. אילו היה בוחר – כותב שורות אלה מניח, שהוא לא היה בוחר לנתח דווקא אירוע זה מכולם.

"צדק, צדק תרדוף…" נאמר בספר דברים פסוק כ', ויש פרשנים המוסיפים: "ולעולם לא תשיגו". רוצה לומר שעלינו לנסות כל העת להשיג צדק, אך דומה שבכלים הארציים המוגבלים שלנו – לא ניתן להשיגו באופן מלא לעולם.

 

הייתה לנאשמים כוונה להמית?

בתאריך 23.3.93, ליד הישוב סוסיא שבדרום הר חברון, דקר מחבל מתנחל בכתפו. יורם שקולניק, שהיה נהג הסעות, הגיע לזירת העבירה. המחבל היה כפות, לאחר שהשתלטו עליו בתום מעשה הדקירה. הוא שכב כפות על בטנו. שקולניק ירה בו צרור והרגו במקום. הוא נשפט והורשע ברצח, אך שוחרר ממאסר עולם לאחר שמונה שנות מאסר.

בתאריך 25.2.94 נכנס ד"ר ברוך גולדשטיין לאולם יצחק במערת המכפלה בחברון. לבושתנו, היה לבוש מדי סרן במילואים והחזיק בידיו רובה מסוג גליל. הוא פתח באש לעבר המתפללים הערבים והרג בהם ללא אבחנה. 29 מתפללים מצאו את מותם ו-125 נפצעו. המון זועם התנפל עליו והרג אותו, כנראה בעזרת מטף כיבוי אש שהיה במקום. אף לא אחד מהם עמד לדין על גרימת מותו. במקום לא הייתה מצלמה ולא ידוע עד היום מי גרם למותו.

בתאריך 4.8.05, בצומת הצ'ק פוסט בחיפה, עולה אדם לאוטובוס שמוביל לשפרעם. הוא החזיק בידיו נשק ופתח באש על הנוסעים ללא אבחנה, כאשר הגיע האוטובוס לשערי העיר. הוא הרג ארבעה ופצע עשרים נוספים. שוטרים הגיעו למקום וכבלו אותו. המון זועם התנפל עליו והרג אותו.

היום, שמונה שנים אחרי האירוע, הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה חלק מהם בעבירה "מוזרה" משהו של ניסיון להריגה. מוזרה על שום מה? על שום שכדי להרשיע בעבירת ניסיון, נדרש בית המשפט להגיע למסקנה, שלפיה הייתה לנאשמים כוונה להמית. אם הייתה להם כוונה להמית, מדוע לא הורשעו בניסיון לרצח, או ברצח ממש? עבירת הריגה אינה מתיישבת עם כוונה להמית.

הפגנות מחוץ לבית המשפט בחיפה, היום (צילום: ערן גילווארג)

הפגנות מחוץ לבית המשפט בחיפה, היום (צילום: ערן גילווארג)

בית המשפט מתייחס לקושייה זו וקובע כי כיוון שהקרבן קינטר את הנאשמים, בכך שפתח על אחיהם בני המקום באש כמה דקות קודם לכן – אין מדובר בניסיון לרצח אלא בניסיון להריגה.

האם יורם שקולניק לא קונטר על ידי המחבל שהרג, בכך שתקף קודם לכן את אחד מאחיו המתנחלים? אם קונטר – מדוע הורשע ברצח ולא בהריגה? האם את היהודי מרשיע בית המשפט ברצח ואת הערבי – רק בניסיון להריגה?

אדם שיורה באדם אחר כאשר הוא כפות ולא יכול להתנגד – הוא רוצח לכל הדעות ועל פי כל השיטות המשפטיות. "הקם להורגך השכם להורגו" תקף לפי כל שיטות המשפט, כל עוד התוקף מאיים. לאחר שהוכרע והוכנע – אין רשות להורגו. מי שירים עליו ידו – יישפט, אם במדינת חוק מדובר.

הקם להורגך השכם להורגו" – תקף לפי כל שיטות המשפט, כל עוד התוקף מאיים. הכרעת הדין בבית המשפט, היום (צילום: ערן גילווארג)

הקם להורגך השכם להורגו" – תקף לפי כל שיטות המשפט, כל עוד התוקף מאיים. הכרעת הדין בבית המשפט, היום (צילום: ערן גילווארג) 

למרות כל אלה – bad cases make bad law. בתי משפט חורצים דין ומשפט, אך אינם יכולים אף פעם לשקף את הצדק הטהור. בית המשפט שהרשיע את שקולניק ברצח – חזה בו יוצא את בית האסורים לאחר שמונה שנים בלבד, בעקבות חנינה שלה הוא זכה מידי נשיא המדינה. כותב שורות אלה מניח, כי אף אחד מהמורשעים היום לא "יבלה" בבית האסורים תקופה כל כך ארוכה, אף שאם היה נשק בידיהם, היו הורגים את זאדה בצרור בגבו ללא כל ספק, בדומה לשקולניק היהודי.

יהודי וערבי – אם יחטאו, יובאו למשפט בפני שופטים שהסמיכה המדינה בלבד. המון לא ישפוט ולא יוציא לפועל את פסקו מיד וללא זכות ערעור. במקרה שהמון זועם, מכלה את זעמו במי מהציבור והורג אותו – יועמד לדין מי שנגדו יהיו ראיות לכך. כך היה, כך הווה וכך יהיה. בין אם בן ערב הוא ובין אם בן נצרת. דין אחד לכולם, גם אם צדק לא נצליח להשיג לעולם.

הדברים ידועים, מובנים מאליהם, יסודיים ובסיסיים בכל חברה ונכונים לכל עת. דומה שכל ילד וילדה יודעים להסביר את הסיבות לכך. נוכח ההפרזות הפופוליסטיות מכל עבר, ראוי להדגיש שוב ולקרוא למובילי הדעה הערבים והיהודים להיזהר בדבריהם ולחזור לאמיתות יסוד אלה.

לא כל אונס ראוי לעונש המקסימלי. גן העיר כן

אתר החדשות וואלה! פרסם בתאריך 26.6.2013 טור פרשנות של עו"ד עפר ברטל בעקבות פרשת האונס בגן העיר, והרי הוא לפניכם (לינק למקור):

במקרים רבים, לאחר גזירת דין אנסים, דעת הקהל רועמת. הציבור לא מבין שיש להבחין בין "סוגי" אונס, וכי ענישה מוגזמת בכל המקרים עוד תתנקם בנו. לא כך הדין בגן העיר. פרשנות

עונש שלושים שנות המאסר על "האנס מגן העיר" הוא עונש כבד מאוד, חריג, שאיננו מורגלים בו. לא אחת, הורגלנו לקרוא על עונשים קלים לכאורה, להם זוכים אנשים בבתי המשפט בישראל. במקרה כזה, זועק הכותב בדרך כלל, נגד קלות העונשים כאן. הביקורת גורסת כי שופטינו רחמנים בני רחמנים, ואינם מענישים באופן שיוכל לשרש את העבירות הללו.

הביקורת הזו לא מבחינה בין סוגים וצורות שונות של מעשי אינוס; מבחינה משפטית, כאשר בועל אדם אישה או איש בניגוד להסכמתם החופשית – מדובר באונס. מעשים רבים עונים על ההגדרה של בעילה בניגוד להסכמה חופשית. בבתי המשפט מתנהל דיון בן שני שלבים – שלב הכרעת הדין או קביעת האשמה, ובמקרה של הרשעה – גם שלב גזירת הדין, או קביעת העונש המתאים לעבירה. לעתים מדובר במקרים חמורים ביותר, ולעתים במקרים חמורים הרבה פחות. בתי משפט מחויבים בדירוג חומרת המעשים; הם אינם יכולים להצמיד תג מחיר גבוה מדי כל אימת שאדם עובר עבירה. אם יצמידו תג מחיר שכזה – יהיה "כדאי" לעבריינים לעבור עבירות חמורות מאוד. כך למשל, אם כל אדם שימכור סמים יקבל עונש מקסימלי של עשרים שנה, לא יהיה כדאי למכור רק כמות קטנה של סמים – אלא לעסוק במכירת כמויות גדולות בלבד.

30 שנות מאסר לאנס בגן העיר: ”סאדיזם בלתי נתפס”

עונש כבד וחריג. האנס מגן העיר בבית המשפט, היום (צילום: דרור עינב)

עונש כבד וחריג. האנס מגן העיר בבית המשפט, היום (צילום: דרור עינב)

איך תגיב החברה בישראל, אם כל אימת שאדם יעבור עבירה חמורה, אך בנסיבות קלות – הוא "יזכה" לעונשים חמורים ביותר? האם לכך ייקרא צדק?

כאשר אנו שומעים על מעשה אינוס, אנו מדמיינים מיד אדם רע ואכזר, שטוף זימה ואלים, אשר אורב לטרפו בקרן רחוב בשעות הלילה, או באמצע גן ציבורי חשוך. אנו רואים בעיני רוחנו איך הוא עוקב אחר צעדיה של אישה תמה ותמימה ובשעת כושר מתנפל עליה באלימות רבה, מפשיט אותה מבגדיה ובועל אותה באכזריות.

יודעים להבחין בין מקרים קשים לקשים פחות. השופטים בן יוסף ואחיטוב, היום (צילום: דרור עינב)

יודעים להבחין בין מקרים קשים לקשים פחות. השופטים בן יוסף ואחיטוב, היום (צילום: דרור עינב)

אין ספק שהמקרה שתואר – מהווה מעשה אונס ברור וחד משמעי. יחד עם זאת, רוב מקרי האונס אינם כאלה. רוב מעשי האונס נעשים בין בני זוג שמכירים זה את זה. רובם נעשים אגב יחסים ארוכים בין בעל לאישה, חבר וחברה, או כל קשר אחר. מעשי אונס נעשים לעיתים בהמשך להתעלסות מוסכמת על שני בני הזוג, בהמשך ליחסים קודמים בהסכמה ובנסיבות שונות ומשונות. אין כל ספק, שיכול ובעל יאנוס את רעייתו. היותה של אישה רעייה של האנס – אינה הופכת אותה מותרת לבעלה בכל עת שיחפוץ. לאישה יש זכות ואוטונומיה מלאה על גופה והיא היחידה שתחליט מתי ועם מי תקיים יחסי מין. אך למרות כל אלה – אין דומה אונס של בת זוג בהמשך למעשה אהבה מוסכם – למעשה האונס "הקלאסי" שתואר לעיל. בתי המשפט מתאימים את "התרופה לחולה" ולנסיבות המחלה.

במקרה זה, מעשיו של האנס מגן העיר קרובים הרבה יותר למעשים החמורים שתוארו, מאשר למעשים קלים יותר. מדובר באחד ממעשי האונס האכזריים ביותר שידענו בשנים האחרונות. מדובר בהתעללות ארוכה ובזויה בשני בני זוג, שאינה מפורטת רק עקב איסור הפרסום על נסיבות המקרה.

ממעשי האונס האכזריים ביותר שידענו. האנס מגן העיר (צילום: דרור עינב)

ממעשי האונס האכזריים ביותר שידענו. האנס מגן העיר (צילום: דרור עינב)

כשהעת מתאימה, שופטינו מסוגלים לעונשים חמורים. זכורים מקרים בהם עקב אנס אחר טרפו שנהגה ברכב, חסם את הרכב שנהגה בו הקרבן ובעל אותה לאחר מכן באכזריות. באותו מקרה נדון האנס לעשרות שנות מאסר. ידוע מקרה נוסף של "האנס מבני ברק", אשר אנס מספר נשים חרדיות לאחר חתונתן, תוך שהונה אותן כדי לבצע בהן את זממו. גם באותו מקרה הוטל עונש חמור של עשרות שנות מאסר וכך גם במקרה האחרון שהיה ראוי בלי ספק לעונש כה כבד. בתי המשפט יודעים ומוכנים להטיל עונשים כבדים. אפילו שופטינו הרחמנים מסוגלים לזה במקרים המתאימים והראויים.

הרוצח הישראלי מתאילנד ימשיך לרצות עונשו בארץ?

אתר החדשות וואלה! פרסם בתאריך 16.5.2013 טור פרשנות של עו"ד עפר ברטל בעקבות פרסום פרשיית הרוצח הישראלי מתיאלנד שביתר את גופת גרושתו, והרי הוא לפניכם (לינק, למקור):

אלי כהן, שביתר את גופת גרושתו, נידון למאסר עולם אך שוחרר לאחר שמונה שנים בלבד. אמנם לא ניתן לערוך לו משפט חוזר, אך החוק הפלילי הישראלי מציע פתרון יצירתי. פרשנות

כך ציווה אותנו ספר הספרים:

"וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם, מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶש. וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ." (ויקרא כ"ד י"ז-כ)

למרות שכך נכתב בספר הספרים, עוד בימים קדומים פרשו חז"ל את הפסוק הזה ודומים לו באופן שונה ומקל יותר: "עין תחת עין" – סימא עין חברו, נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכור בשוק וכן כולם. ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו [בתלמוד] בפרק החובל [בבא קמא פד ע"א].

העונש נראה קל ולא הגיוני. אלי כהן (צילום: AP)

העונש נראה קל ולא הגיוני. אלי כהן (צילום: AP)

בכולנו אחזה היום צמרמורת, נוכח הידיעה כי אלי כהן, שהורשע ברצח גרושתו – אם ילדיו, נחת היום בארץ. לא נשכח כיצד ביתר את גופתה לאחר הרצח וכיצד נמצאו אז חלקי גופתה בנהר – על ידי אנשי החוק בתאילנד. בחודש דצמבר 2004, הוא נשפט למאסר עולם ושוחרר לאחרונה לאחר כשמונה שנות מאסר בלבד, עקב חנינה שניתנה לו על ידי מלך תאילנד.

שמונה שנות מאסר על רצח? העונש נראה קל ולא הגיוני ואינו מהווה תגמול הולם על מעשה כה נפשע. האם עכשיו יוכל אלי כהן להלך ביננו כאחד האדם? האם לא יכולה המערכת המשפטית להניח עליו את ידיה הכבדות ולהשליך אותו לבית האסורים? אם פועלות רשויות החוק במקרים קלים, האם בעבירת רצח לא יוכלו לפעול? אמנם גם חז"ל כבר הגיעו למסקנה שאין להרוג את מי שנטל נפש אחרת. אבל שמונה שנות מאסר בלבד?!פסק הדין סופי ואינו ניתן לערעור

כל אזרח ישראלי נושא איתו בתרמילו את החוק הפלילי הישראלי – לכל מקום שבו יבקר על פני הגלובוס. לכן, אף אם לא נשפט על ידי המדינה בה ביצע את העבירה, רשאית מדינת ישראל (בתנאים מסוימים) לשפוט אותו עליה. כיוון שכך, האם לא יכולה המדינה לאסור אותו כעת, לשפוט אותו בגין עבירת רצח ולהשליכו לכלא? אולי כך יהיה ניתן לדאוג לזה שהוא ירצה בארץ לפחות את ההפרש בין מאסר עולם לבין שמונה שנים שריצה.

בקשות הסגרה מסובכות ומורכבות ואינן נפוצות כלל. קרול כהן (צילום: באדיבות המשפחה)

 בקשות הסגרה מסובכות ומורכבות ואינן נפוצות כלל. קרול כהן (צילום: באדיבות המשפחה)

העולם החופשי מסובך ומורכב היום. יציאה לחו"ל היא דבר של מה בכך. כל אחד יכול להגיע לנמל התעופה ולמצוא טיסה שיש בה מקום ולעזוב את תחומי המדינה מיד. מניות של אותה חברה ניתן לרשום בכמה בורסות, לשוחח עם קצווי העולם ניתן בכל עת, האינטרנט חשוף ומוסר מידע לכל אחד על פני כוכב הלכת שלנו. עסקאות במיליונים ובמיליארדים נעשות בין גופים כלכליים ממדינות שונות, בהרף לחיצה על מקש המחשב.

גם תיירים מבצעים עבירות במדינות בהן הם מבקרים לא אחת. אזרחים שונים בורחים ממדינות האזרחות שלהם לאחר שביצעו עבירות, במטרה לחמוק מעונשה של מערכת החוק באותה מדינה. לא אחת אנו שומעים על יהודים שניצלו את חוק השבות במדינת ישראל, כדי לברוח ממערכת החוק במדינה ממנה באו. לעיתים, הם מוסגרים למדינות המוצא שלהן, אך בקשות אלה מסובכות ומורכבות ואינן נפוצות כלל. צלילים ותמונות עוברים גבולות ללא כל קושי. כך גם בני אדם – אם רצונם בכך. אך אם הם מתנגדים לצאת את ארצם – כבדה ידו של החוק ולא תמיד יכולה להם.

החשודים בדריסתה טרם הועמדו לדין. לי זיתוני (צילום: באדיבות המשפחה)

החשודים בדריסתה טרם הועמדו לדין. לי זיתוני (צילום: באדיבות המשפחה)

שני החשודים בדריסתה ובהפקרתה של לי זיתוני, מיהרו ויצאו את שערי המדינה מיד לאחר שגרמו למותה. הם שוהים במדינת חוק מערבית ובכל זאת – אף אחד לא מעמיד אותם למשפט. כל זאת למרות שאף רעיית נשיא צרפת לשעבר, קרלה ברוני, ניסתה לשנות את המצב. כתובתם ידועה וכן מקום עבודתם, אך יד החוק קצרה מלהושיע לעת הזו.

מערכות המשפט בעולם הן כבדות ומסורבלות. המחוקקים אינם מצליחים להדביק את קצב הפיתוחים הטכנולוגיים שאופפים אותנו מכל עבר. למערכת החוק נדרשות לעיתים שנות דור כדי לנסות לסגור פערים ועד שהן מצליחות לעשות כן, נוצרים כבר חדשים.

חוסר הצדק זועק לשמיים

אלי כהן נשפט על ידי מערכת משפטית מפותחת של מדינה סוברנית, אשר רשאית וחייבת לשפוט את מי שמצוי בידיה, בגין עבירות שעבר באותה מדינה. פסק הדין שלו הוא סופי ואינו נתון לערעור עוד. אי לכך, לאחר שהסתיים עונשו, הוא רשאי לכאורה לבוא בתחומי מדינת ישראל כאדם חופשי. מדינת ישראל אינה רשאית, עקב אמנות בינלאומיות עליהן היא חתומה, להעמיד אותו לדין מחדש ולהטיל עליו עונש.

בכל זאת ישאל השואל – במקרה כל כך קיצוני, בו חוסר הצדק זועק לשמיים, האם קצרה ידו של החוק באמת? האם יעלה על הדעת, שמשפחתה של גרושתו תפגוש אותו מהלך חופשי בעיבורה של עיר, כאשר דמה של הנרצחת עדיין זועק מן האדמה? ניתן כמובן להגיש נגדו תביעה אזרחית גדולה מאוד, ניתן לפרסם את תמונתו מעל כל במה ולהזהיר אחרים שלא יבואו עמו במגע. מנועי החיפוש של האינטרנט יזכרו לעד את תמונתו ושמו – לאן שלא ילך על פני כוכבינו. אך את שמו הוא יוכל לשנות בנקל. אם ישנה את שמו – לא יגלו אותו מנועי החיפוש. אין עדיין בנמצא מנוע חיפוש, שיכול לעבוד רק על פי תווי פנים.

ניתן לטעון לכן שלא ריצה את מלוא עונשו. אלי כהן (צילום: AP)

ניתן לטעון לכן שלא ריצה את מלוא עונשו. אלי כהן (צילום: AP)

אם כן, האם נמצאנו למדים שאלי כהן יוכל לחמוק מידיו של החוק הפלילי לנצח? לא בהכרח. על אלי כהן הוטל עונש של מאסר עולם בתאילנד. בארצות הברית למשל, מאסר עולם נמשך בדרך כלל עד נשמתו האחרונה של האסיר. בתאילנד, העונש אף ארוך יותר והוא בן 150 שנה!

אלי כהן שוחרר בחנינה אחרי שמונה שנים בלבד וניתן לטעון לכן שלא ריצה את מלוא עונשו. סעיף 10 לחוק העונשין, קובע כי אם מצוי בישראל אדם שנידון בחו"ל לעונש על מעשה שהוא עבירה גם בישראל, רשאי היועץ המשפטי לממשלה לבקש מבית המשפט בארץ, שיורה על ריצוי יתרת עונשו בישראל. בית המשפט יהיה רשאי אף להתאים את העונש לתקופת המאסר המקסימלית בארץ בגין רצח.

בעניין זה, נשאלת שאלה מורכבת יותר – האם העובדה שניתנה לו חנינה כחוק בתאילנד והוא לא ברח מכלאו ושוחרר על פי חוקי המקום – אינה חוסמת אפשרות זאת? שופטינו הנבונים טרם ישבו על המדוכה בעניין דומה ולכן קשה לדעת מה תהיה פסיקתם. בכל מקרה, עקב אכזריותה של העבירה ונסיבותיה יוצאות הדופן – ראוי שהיועץ המשפטי ינסה להפעיל את סמכותו לפני שכהן יעזוב את הארץ.

פרשת השופט המכה: התקשורת הצליפה, הילדים סבלו

אתר החדשות וואלה! פרסם בתאריך 28.2.2013 טור פרשנות של עו"ד עפר ברטל בעקבות פרסום פרשיית השופט המכה, והרי הוא לפניכם (לינק, למקור):

טיפול במקרי אלימות במשפחה, במיוחד כלפי ילדים, חייב להיעשות תוך הדגשה ברורה של שמירת חסיון הקרבנות. במקרה של "השופט המכה", התקשורת נהגה כאחרונת המכים. פרשנות

על פי המסורת היהודית, החכם באדם – הוא שכתב את ספר משלי. כך שנה שלמה המלך: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ – שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (ספר משלי, י"ג, פסוק 24). לשלמה המלך היו אלף נשים ומהן ילדים רבים. לכן מי כמותו בעל ניסיון בדרך הראויה לחנכם. במשך מאות ואולי אלפי שנים נהגו הבריות לחנך את ילדיהם גם באמצעות הכאה ועונשים פיזיים מחרידים. כך קראנו גם בספרי המופת וכך שמענו מאבותינו ומסבינו. כל מי שלמד לפני שנים רבות בחדר, חש על בשרו את הצלפות המלמד וספג מכות על אצבעותיו.הדברים לא הסתכמו רק במוסדות החינוך: גם בבית נהגו הורים במשך שנים להכות את ילדיהם. מנהג זה היה נפוץ בקרב כל העדות וכל התרבויות. בישראל, בתפוצות, אצל בני העם הנבחר ואצל בני כל העמים. גם היום, בתרבויות רבות ובחלקים רבים של העולם, ממשיכים ילדים לחוש את שבטם של הוריהם.מדינת ישראל חתמה על אמנת זכויות הילד בשנת 1989. באמנה לא נאמר שזכותו של הילד לא להיות מוכה, אך יחד עם זאת, עוגנו למענו זכויות רבות אחרות. באותה שנה תיקנה הכנסת גם את חוק העונשין והוסיפה לו סעיף ספציפי הדן בתקיפה שגרמה לחבלה לקטין (עבירה שעונשה שבע שנות מאסר) וכן עבירה של התעללות בקטין (שעונשה תשע שנות מאסר). עם החתימה על האמנה ועם שינויי החקיקה המבורכים, החלה משטרת ישראל לחקור הורים שהיו חשודים בעבירות אלה. כתבי אישום הוגשו לבית משפט בעשרות ופסקי דין מנחים נפסקו על ידי בתי המשפט השונים.עם הגשת כתבי האישום הרבים, התחוור לרשויות התביעה כי לא תמיד כדאי ולא תמיד ראוי למהר ולהגיש כתבי אישום. נפוצו סיפורים על משפחות נורמטיביות בסך הכל, בהן חונכו ילדים תוך שימוש בעונשים פיזיים. מקרים אלה הגיעו לבתי משפט, וכתוצאה מכך – נקרעו משפחות. ילדים נקראו להעיד נגד הוריהם, הורים הוצאו מהבית עקב תלונות ילדיהם, והכל במקרים לא חמורים מדי, שבהם די היה בפעולה חינוכית ולא בפעולת אכיפה אסרטיבית של פתיחה בהליך פלילי.

הליך פלילי אינו תמיד הפתרון

(צילום: ShutterStock)

(צילום: ShutterStock)

הליך פלילי מסתיים בעונש מאסר לעתים, או בהרשעה שגורמת לאבדן מקום עבודתו של המכה ולאבדן הפרנסה גם לילדים המוכים. ההרשעה וניהול ההליכים גורמים להתרחקות הילדים מהוריהם, לחשש של ההורים מילדיהם, והכל במקרים שבהם פעולה חינוכית יכולה הייתה להיות יעילה הרבה יותר.

התביעה הכללית הבינה אל נכון, שיש לעשות שימוש עדין יותר בכוח שניתן לה להעמיד לדין הורים. הכל מסיבות של טובת הילד וטובת המשפחה כמובן. ההליך הפלילי אינו מתאים תמיד לטיפול באדם שמבצע עבירה. לכן ניתן לגורמי התביעה מרחב של שיקול דעת, אשר בתוכו הם רשאים להחליט – באילו מקרים ימוצה הדין ובאילו מקרים לא יופעל הדין כלל.

כתוצאה מכך התפתחה פרקטיקה מקובלת, לפיה הגשת כתב אישום היא המוצא האחרון בתהליך. כך גם ביצוע חקירה באזהרה של ההורה. הרשויות מעכבות את ניהול ההליכים נגד ההורים, ובינתיים מבצעות בדיקות תקופתיות של המצב במשפחה. המשפחה מופנית כמובן לטיפול על ידי גורמים בקהילה שפיתחו מומחיות רבה בתחום. אם מסתבר לתביעה כי ההורה המכה חדל ממעשיו עקב התערבות גורמי הרווחה, מוחלט בדרך כלל לסגור תיקים אלה.

הניתוח הצליח, החולה מת

הטיפול כולו נעשה בצנעה רבה, תוך איסור פרסום חמור של דבר המעשה ושל שמות המעורבים. כל זאת, כדי לא לחשוף את שקורה לילדים הקטינים ולא לפגוע בהם. מן הסתם, פרסום הדברים בריש גלי, בכותרות צעקניות אשר חושפות את זהות הורה המכה לכל מכריו, כפי שאירע במקרה של השופט מהמרכז שפורסם בימים האחרונים, יכול לגרום לילדיו בעיקר נזק.

כל מי שמכיר אותם ידע כעת כי הם ילדים מוכים, אף אם הם אינם מוגדרים ככאלה על ידי רשויות הרווחה ועל ידי התביעה. כל יפי הנפש מפרסמים כתבות צדקניות, לפיהן יש לחקור מיד את השופט באזהרה ולהעמידו לדין – למען טובת ילדיו וכדי להגן עליהם לכאורה. כל זאת, שנים אחרי ביצוע המעשים (לכאורה, כמובן) על ידי השופט וכנראה אחרי שהשלווה חזרה לשרור בינו לבין ילדיו.

ילדיו מתפקדים היטב במוסדות החינוך וסימני הכאה לא נראים עליהם כלל. הילדים כפי הנראה אינם שרויים במצוקה יותר. זאת אחרי שהורי הילדים עברו הליך גירושין כואב, אשר במסגרתו לעתים מגישים הצדדים תלונות למשטרה זה נגד זה. גם שופט מתגרש לעתים. גם לו יש יריבויות. הוא ככל האדם.

שנים אחרי, כאשר הגלידו הפצעים הגופניים מזמן ואחרי שגם לפצעים הנפשיים בא מרפא, החליטה התקשורת להוציא את הדברים לאורה המסנוור של השמש. אולי כיוון שמאן דהוא רוצה לפגוע ביועץ המשפטי לממשלה ובתפקודו הלקוי לדעתו. אולי החליטה התקשורת לעשות כן, כיוון שהיא סבורה שהיועץ המשפטי כשל.

דבר אחד מעניין גורמים אלה כשלג דאשתקד. טובת ילדיו של השופט הנכבד נדחקה לקרן זווית. היא הופקרה לחלוטין. קלונם נחשף לפני כל מכריהם וחבריהם לספסל הלימודים. העיקר שהציבור יודע. העיקר שהעיתון נמכר. העיקר שחופש העיתונות נשמר. החופש של העיתונות לפגוע, לבייש, להעליב ולשים את הילדים הקטינים ללעג ולבוז. אם שופט מכובד מצטרף כקרבן – מה טוב. התקשורת אמרה את דברה. הניתוח הצליח, החולה מת.

המכתב נגד סער: "נשק" עתידי מול בכירים אחרים

אתר החדשות וואלה! פרסם בתאריך 14.2.2013 טור פרשנות של עו"ד עפר ברטל בעקבות פרסום פרשיית השר גדעון סער והמכתב המכפיש, והרי הוא לפניכם (לינק למקור):

פרשנות: אם ראש הממשלה יימנע ממינוי גדעון סער לשר בגלל המכתב המכפיש – זה ייתן כוח בידי כל אדם לשבש ולפגוע בקריירה של כל אחד מיריביו. צריך רק לשלוח מכתב אנונימי

שר החינוך, גדעון סער, מצוי תחת מתקפה רבתי. הוא כשל (לדעת פעילי הליכוד) בניהול מערכת הבחירות, הוא מעז להיות מצוי בזוגיות חדשה ומרעננת עם מגישת טלוויזיה מפורסמת ואף מביט אלינו לאחרונה בעיקר ממדורי הרכילות. סיפרו עליו שהוא לוטש עיניו לעבר התפקיד הבכיר ביותר במערכת הפוליטית – כסא ראש הממשלה. השר סער הוא עורך דין בהשכלתו והיה עוזרה האישי של שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל, כאשר הייתה פרקליטת המדינה. מדובר בבחור צעיר יחסית, מוכשר מאד ושאפתן. הוא ממלא תפקידים בכירים ומצוי ללא ספק בעמדת זינוק טובה לקראת תפקידים בכירים אף יותר.

הרחבנו בהקדמה, כיוון שמדובר במצע עובדתי קלאסי, שבעקבותיו יכולים "סיפורים" מסוג זה שגרם המכתב נגדו - להיווצר. קריירה כזו בוודאי יוצרת אויבים רבים, המחכים למעידה. לשונות רעות ידעו לרנן אודות השר במשך שנים דברים מגוונים, וסיפורים כאלה הם רקע נוח מאד למכתב שפורסם. המכתב נשלח משום מה – לא רק לעיניו של ראש הממשלה, אלא לכל חברי מרכז הליכוד. אין זה סביר שאשה שמתלוננת על מעשים כאלה שנעשו לכאורה בגופה תשלח אותו בתפוצה כה רחבה. היועץ המשפטי לממשלה הורה בצדק לחקור את הנושא באופן מיידי, כדי לברר אם מדובר בעננת אמת, או שמא בעלילה.

הכותב אינו מכיר את השר ואינו יודע אם מדובר בעלילת שווא, או בסיפור אמיתי. מי שלכאורה חתומה על המכתב צוטטה כאומרת שאין לה כל קשר לכתיבתו. עוד היא אמרה, שהדברים שכתובים כלל לא התרחשו במציאות. המשטרה מורגלת ב"מתלוננות" שממלאות את פיהן מים בעניינים כאלה. זכורה לנו פרשת השר רמון, אשר גם בעניינו סירבה הקצינה שנושקה על ידו להגיש תלונה. או אז – שידלו אותה להתלונן, הן האלוף שהיה מפקדה והן מפקדת היחידה לחקירות הונאה דאז. גם בפרשה שבה היה מעורב השר דאז יצחק מרדכי, סירבה המתלוננת לגשת למשטרה ולספר את סיפורה. ראש אגף החקירות באותם ימים פגש בה והוא ששכנע אותה למסור את גרסתה לאירוע. על פי החוק במדינת ישראל "נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת תפתח בחקירה", דהיינו, המשטרה כלל אינה זקוקה להגשת תלונה כדי להתחיל לפעול.

את המשטרה מעניין תוכן המכתב

עלילה נגדו או מקרה מבוסס? השר סער (צילום: עומר מירון)

עלילה נגדו או מקרה מבוסס? השר סער (צילום: עומר מירון)

במקרה הנוכחי – המשטרה רשאית לפגוש ב"מתלוננת" שכופרת בסיפור כולו, כדי לבדוק אם יש בו ממש, או אם מדובר במעשים שלא היו ולא נבראו. המשטרה תבדוק בוודאי אם יש נשים נוספות במשרד החינוך, שראשי התיבות של שמן זהה לזה שמצוי בתחתית המכתב שפורסם. היא תשווה את כתב ידן של אותן נשים, לחתימה שמתנוססת לכאורה בתחתית המכתב. אם תהפוך מי מאותן נשים למתלוננת ממש – אין לדעת, אך כאמור לעיל, חקירות רבות במשטרה התחילו באופן דומה ואף היו תוצאה של מכתבים אנונימיים. את המשטרה אין זה מעניין (במקרה רגיל) אם מדובר במכתב אמיתי או בזיוף. אותה מעניין תוכן המכתב. שכן אם מדובר בידיד של הבחורה שנפגעה, אשר פונה במכתב לכל אותם בכירים, כיוון שהמתלוננת סירבה לפנות באופן אישי – או אז השאלה המעניינת היא, אם אירעו האירועים נשוא המכתב אם לאו.

אם אכן התרחשו, יוזמן השר הנכבד לחדרי החקירות באופן מיידי. אם לא יימצא בסיס ראייתי לטענות – תתחיל המשטרה לבדוק את מקוריות המכתב ואת השאלה אם זויף. אם עומד מאן דהוא שרצה להזיק לשר מאחורי המכתב המעליל – או אז מדובר בעבריין ממש, אשר החליט לתפור לשר עלילה נפשעת, שעשויה להרוס את קידומו, לפגוע במוניטין שלו ובמשפחתו ללא תקנה ואף להוביל אותו לחדרי החקירות ולבתי המשפט. זו יכולה להיות עלילה זדונית ומרושעת במיוחד, שמצדיקה ללא ספק שימוש באמצעי חקירה מתוחכמים, כדי לגלות את מי שעומד מאחורי המכתב.

עלילות כאלה באו לעולם בעבר. אנו זוכרים את מסמך הרפז – שעלילותיו נפתלות ומסובכות ומערבות את הבכירים ביותר במערכת הביטחון. איננו שוכחים גם איך בכירי השב"כ העלילו על יצחק מרדכי (שהיה אז קצין בדרגת תת-אלוף ושימש קצין חי"ר ראשי), כאילו הוא שהרג את המחבלים שנתפסו לאחר ההשתלטות על אוטובוס קו 300. כותב שורות אלה בטוח, כי עלילות רבות כאלה צלחו בעבר ואיננו יודעים עליהן – כיוון שמי שעומד מאחוריהן היה חכם מספיק כדי לא להיתפס.

תוצאה אחת ברורה השיג מי שכתב את המכתב המדובר באופן מיידי. הקריירה הפוליטית של השר נפגעה בצורה קשה מאד. שר חינוך, שעליו נאמרים דברים כאלה – הוכפש ודמו הותר. העיתונים כותבים עליו וגם כותב שורות אלה נדרש לספר אודותיו. מבחינה משפטית, אין כל מניעה למנות את מר סער לכל תפקיד של שר. לא הוגש נגדו כתב אישום ואין זה בטוח כלל כי אפילו חקירה נגדו תיפתח. השאלה היא ציבורית ערכית ולא משפטית. האם ימנה אותו ראש הממשלה למרות הפרסומים? האם יסתכן בביקורת קשה שיספוג עקב כך מיריביו הפוליטיים של השר וכן מפובליציסטים טהרנים?

אם יימנע ראש הממשלה מלמנות אותו לשר, תיתן עובדה זו כוח בידי כל אדם, לשבש ולפגוע בקריירה של כל אחד מיריביו. כל שהוא יצטרך לעשות, הוא רק לכתוב מכתב ולשולחו לנמענים המתאימים. המשטרה תפתח מיד בחקירה ואותו "נחקר" ייטחן עד דק, במטחנת העיתונאים והחוקרים – ללא תקומה. חזקת החפות הפכה לצערי לאות מתה. אני מציע בעת הקשה הזו לשר – לתת נשמה באפה. להחזיק מכל אדם חף עד שתוכח אשמתו, וגם לנהוג כך בפועל.

האסיר ומסכת הברזל: האם יש עוד מקום לחיסיון?

אתר החדשות וואלה! פרסם בתאריך 14.2.2013 טור דעה של עו"ד עפר ברטל בעקבות פרשת האסיר X, והרי הוא לפניכם (לינק למקור):

פרשת האסיר X נחשפה ברחבי העולם אך בישראל נותרה תחת מעטה הצנזורה. עפר ברטל מאמין כי גם אחרי מהפיכת האינטרנט והמידע עדיין יש טעם רב בשמירת סודות על ידי המדינהאחיו התאום היה האסיר הסודי הראשון? לואי ה-16 (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

אחיו התאום היה האסיר הסודי הראשון? לואי ה-16 (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

ב-19 לנובמבר בשנת 1703, בכלא הבסטיליה בצרפת, הלך לעולמו אסיר, שפניו היו מכוסות במסיכת קטיפה או ברזל. הסוהרים לא ידעו מי האיש וכך גם כל האסירים האחרים. הוא הוחזק בבידוד מוחלט במשך כל שנותיו בכלא ולא שוחח עם איש. הסופר אלכסנדר דיומא האב, כתב לאחר כמה שנים ספר לו קרא: "הוויקונט מברז'לון: עשר שנים אחרי". בספר נכתב, כי האסיר הסודי היה לא אחר מאשר אחיו התאום של המלך לואי הארבע עשרה, אשר נכלא כדי שלא יסכן את שלטון המלך.על סיקור הפרשה האחרונה שבמרכזה אסיר עלום, פרשת האסיר X, הוטל צו איסור פרסום בישראל, ועד אמש כל הפרטים שהובאו היו בהסתמך על פרסומים זרים. זוהי אינה הפרשה הראשונה מסוג זה. ידוע ביותר המקרה של מוטק'ה קידר, שגם הוא כונה האסיר X, אשר ישב בכלא 17 שנים ושוחרר בשנת 1974. מעבר למקרים המפורסמים הללו, אנו שומעים לא אחת על משטרים חשוכים, בהם מגיעה המשטרה החשאית לבית מגורים ועוצרת את אחד מבני המשפחה וזה האחרון לא זוכה לראות יותר את אורו של יום. המשפחה לא יודעת דבר על גורלו של יקירה, גם עשרות שנים לאחר שנלקח. קברי אחים המוניים מתגלים לעיתים עשרות שנים לאחר מכן. אף לא אחד יודע מי האנשים הקבורים באותם מקומות ואנו נוצרים בליבנו את תמונותיהם העצובות של בני המשפחה השכולים, אשר מצולמים תדיר, כאשר תמונות יקיריהם על ליבם.

שומעים על אסירים עלומים במשטרים חשוכים (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

שומעים על אסירים עלומים במשטרים חשוכים (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

לשופט בית המשפט העליון האמריקאי מיוחסת אמירה אלמותית לפיה: "חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אור השמש". דהיינו, אין לך דבר כמעט, שפרסום ברבים לא יועיל לו. הניקוי הטוב ביותר – יעשה על ידי חשיפה ולא על ידי הסתרה. אנו חוששים לאפשר לשלטון, כל שלטון – גם בארץ הקודש, להסוות את מעשיו, כך שיוכל להסתיר מעיניו של הציבור את מחדליו ואת "הכביסה המלוכלכת" שלו. אנו רוצים לאפשר לעיתונות ולתקשורת, לכלב השמירה של הדמוקרטיה – לנבוח חזק.

כדי שהתקשורת תנבח – עלינו לאפשר לה קודם כל לקבל מידע. אם לא תקבל את המידע – הוא לא יגיע לאוזני הציבור והשלטון יוכל להסתיר את מחדליו. חמור יותר – יוכל להסתיר את מתנגדיו במרתפים חשוכים. החשיפה לאור השמש, מאפשרת לנו לשמור על חופש הביטוי, על חירויות הפרט וחופש הקניין ומאפשרת לנו להתמודד עם השלטון כשווים מול שווים. מתן כוחות יתר לשלטון – עשוי ליצור מדרון חלקלק של אובדן זכויות, שסופו מי ישורנו.האם ישראל צריכה לחשוף לעין השמש מבצעים עלומים?

כדי שהתקשורת תנבח – עלינו לאפשר לה קודם כל לקבל מידע. בן אלון (צילום מסך)

כדי שהתקשורת תנבח – עלינו לאפשר לה קודם כל לקבל מידע. בן אלון (צילום מסך)

על מנת שלא נגיע למחוזות נידחים ומפוקפקים כל כך – קידש המשפט וקידשה הכנסת את חופש הביטוי ופומביות הדיון. דיונים משפטיים נערכים בפומבי. הפרוטוקולים שלהם חשופים לעינו של כל עיתונאי חוקר. שמות הנאשמים – מפורסמים אף הם בדרך כלל. במדינת ישראל – אסיר לא נעלם במרתפי בתי האסורים. משפחתו מיודעת על הקורה אותו – גם בתיקים סודיים ביותר.

המשפחה אולי לא תדע את כל פרטי האירוע – אך היא תהיה מיודעת על פרטי ההליכים, תהיה רשאית לבקרו בכלאו, שמו לא יוסתר משלטונות הכלא בדרך כלל וכיוצא באלה. כל עורך דין יודע עד כמה מורכב לקבל מבית המשפט צו איסור פרסום, או צו המורה על סגירת דלתות בית המשפט. צווים כאלה ניתנים רק מסיבות הגיוניות המפורטות בחוק. הפרסום המוגזם והמציצני אודות הליכי בית המשפט פוגע בפרטיותם של חשודים ונאשמים, אשר מתחננים לעיתים לאסור על פרסום שמם, אך מבוקשם לא ניתן להם.

העיתונים מפרסמים לעיתים פרטים "צהובים" שיסייעו להם למכור את מרכולתם – כאשר רוממות חופש הביטוי בגרונם, אך רכילות נכתבת על ידי עטיהם. שמם של אותם נאשמים נפגע קשות ואין להם כל יכולת לשקמו – אף אם יזוכו בדינם.

במלחמת יום הכיפורים נהרגו אלפים מבנינו. המידע על הערכות הכוחות הסורים והמצרים למלחמה – היה ידוע לכל עורכי העיתונים. הם קיבלו אודותיו מידע מפורט בישיבות ועדות העורכים. הם נמנעו מלפרסם אותו, כדי לא ליצור פאניקה "מיותרת" ועקב הערכת הממשלה – לפיה לא צפויה להתרגש עלינו מלחמה.

כמה חיים היו נחסכים אילו היו העיתונים מפרסמים את שהיה ידוע להם? כמה חיים היו נחסכים, אילו קציני אגף המודיעין הזוטרים היו משיגים על הערכות הממונים עליהם, כאילו מלחמה אינה צפויה בעתיד הקרוב? איננו יודעים לכמת את התשובה, אך ברור שהמלחמה הייתה יכולה להראות אחרת לחלוטין.

המלחמה על מסמך שטאובר

פרס הכחיש קיום המסמך, נתניהו שלפו מכיסו (צילום מסך)

פרס הכחיש קיום המסמך, נתניהו שלפו מכיסו (צילום מסך)

בשנת 1995 ניטש ויכוח עז בכנסת. ראש הממשלה היה אז יצחק רבין וראש האופוזיציה היה בנימין נתניהו. מר נתניהו טען שיש מסמך צבאי (שלימים נחשף כ"מסמך שטאובר"), שמאשש את עמדתו ודוחה את עמדות הממשלה. שר החוץ דאז, שמעון פרס, טען לעומתו שאין מסמך כזה בנמצא. או אז התרגז ראש האופוזיציה ושלף מכיסו את מסמך שטאובר, שהוגדר אז "סודי ביותר" – לעיני הציבור.

הארץ רעשה וגעשה. כיצד זה ראש האופוזיציה חושף את סודותיה הכמוסים של המדינה? גם הליכים משפטיים התנהלו בעקבות החשיפה. בסופם נקבע כי נתניהו עשה שימוש חוקי בחסינות המהותית ששמורה לחברי הכנסת. להם "מותר", בשם עניין מהותי – לעבור עבירות עליהן הם לא יישפטו, כאשר מטרתם היא ליידע את הציבור או לחשוף לעין השמש מסמכים/אירועים מביכים וכיוצא באלה, על מנת להוכיח את טענותיהם.

גוף נוסף מצוי לו במשרד במרכז תל אביב. הצנזורה הצבאית של מדינת ישראל, אשר בראשה עומדת תא"ל סימה ועקנין. הצנזורה עוברת על כל החומר שהעיתונות מגישה לה ורשאית לאסור על פרסום – מקום שלדעתה צפויה סכנה ברורה ומידית לביטחון המדינה, אם יפורסם החומר. אנו שומעים היום מחברי כנסת ועיתונאים רבים, שאין טעם באיסור פרסום. לדעתם, את הכל צריך לחשוף לאור השמש. הם מצקצקים בלשונם ומגלגלים עיניהם לשמיים, באומרם שבמילא הדברים מתפרסמים בתקשורת הזרה וזה פתטי לדעתם שרק אצלנו איסור הפרסום הארכאי נמשך.

האם אלה באמת פני הדברים? מסופקני.

האם מדינת ישראל צריכה לחשוף לעין השמש, את העובדה שהיא אחראית למבצעים חשאיים עלומים? האם היא צריכה לומר שהיא אחראית לפיצוץ מסתורי באיראן/סוריה או סודן? האם המדינה צריכה להתהדר בהצלחותיה הצבאיות – גם במקום שחשיפה כזו יכולה להוביל להכרזת מלחמה? האם מישהו מעלה על דעתו, שסודן, אירן או סוריה, לא היו פועלות נגדנו במרץ רב הרבה יותר – אילו היינו מאפשרים את פרסום הפרטים המדויקים אודות מבצעים עלומים? האם איננו מקלים על המצב הפנימי באותן מדינות, בכך שאיננו מפרסמים את הדברים כאן – למרות שהם מתפרסמים בעיתונות זרה?

לכותב שורות אלה, נראה שגם בעידן חוסר התמימות שלנו, גם אחרי מהפיכת האינטרנט והמידע – עדיין יש טעם רב בחסיון מקורות, חסיון על שמות חשודים ונאשמים וגם בשמירת סוד על ידי המדינה, נבחריה ולעיתים אפילו על ידי העיתונאים שלה.

ליברמן ייענש בחומרה אם יוכח שגמל לשגריר

אתר החדשות וואלה! פרסם בתאריך 27.12.2012 טור דעה של עו"ד עפר ברטל בעניין הגשת כתב האישום המתוקן כנגד שר החוץ לשעבר, ליברמן, וסוגיית הקלון, והרי הוא לפניכם (לינק למקור):

מכתב האישום המתוקן עולה ששר החוץ לשעבר היטיב עם בן אריה בתמורה לסיוע שהעניק לו. אם בבית המשפט תצליח התביעה להוכיח זאת, לא יהיה מנוס מהטלת קלון על ליברמן. פרשנות

האם המינוי הוא גמול לבן אריה? ליברמן (צילום: אלכס קולומויסקי)

האם המינוי הוא גמול לבן אריה? ליברמן (צילום: אלכס קולומויסקי)

בסעיף 20 ה' לכתב האישום המתוקן, שהוגש היום נגד שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן, נכתבו דברים שלא הופיעו בנוסח הקודם של הטיוטה. כך נאמר: "כן פעל הנאשם כאמור, ביודעו כי מעשיו של בן אריה בפרשת מסירת המידע הסודי נעשו בכוונה להיטיב עם הנאשם, וכי במנוייו ליועץ במטה המדיני של שר החוץ ולשגריר בלטביה היה משום הענקת גמול למי שביצע עבורו מעשים חמורים, או שהדברים עלולים היו להיראות כהענקת גמול אסורה כאמור".

ליברמן מואשם אם כן, בכך שמינויו של בן אריה, הן ליועץ ולאחר מכן – לשגריר, היה בהם משום גמול על גילוי המידע הסודי לאוזניו. אשמה זו היא חמורה לאין ערוך מהפרת אמונים סתם. לדעת התביעה, ליברמן לא רק שנמנע מלחשוף את קשריו עם בן אריה בפני ועדת המינויים, אלא שהוא גם גמל לו טובה באופן מודע ואקטיבי.

אם יוכחו עובדות אלה, אין כל ספק, שהסיכוי שבית המשפט יקבע כי יש קלון במעשיו – יגדל שבעתיים. יחד עם זאת, למרות שמדובר (לדעת התביעה) בתמורה ישירה, אין טענה כאילו המידע שנמסר למר ליברמן בשעתו, יש בו משום טובת הנאה ביחסי גומלין של משחד (בן אריה) ומשוחד (ליברמן). כפי הנראה, הסיבה לכך נעוצה בעובדה שליברמן לא כיהן כשר בעת שקיבל את המידע. את "הגמול" הנטען הוא כבר העניק כשר, אך עת קיבל את המידע מבן אריה – טרם היה שר חוץ. אי לכך, בן אריה לכל היותר שלח את לחמו על פני המים, באופן מסירת המידע לשר, אך לא נתן לו טובת הנאה, כדי שהשר יגמול לו טובה מסוימת כנגדה.

 

הוכחת הקשר בין השניים תוביל לענישה כבדה

"שלח לחמו על פני המים". השגריר לשעבר בן אריה (צילום ארכיון: שטורעם.נט)

"שלח לחמו על פני המים". השגריר לשעבר בן אריה (צילום ארכיון: שטורעם.נט)

לדעתי, אין חומרה בכך ששר חוץ יאמר ליו"ר ועדת המינויים את מי הוא מעדיף למנות לשגריר מבין כמה מועמדים. ההפך הוא הנכון – לעיתים מדובר אפילו בחובתו. ידועים מקרים רבים, בהם מונו אנשי שם בעבר למשרת שגרירים. אלוף (במיל') וילנאי הינו האחרון בשורה ארוכה מאד של מועמדים כאלה.

בהחלט לגיטימי ששר יחפוץ להעדיף מועמד מסוים, על רקע מומחיות מיוחדת של המועמד, ניסיונו, היכרות עמו ויכולתו להעביר את מדיניות הממשלה בדרך שהיא הטובה ביותר לדעתו של השר וכיוצא בזה. עם זאת – מאד לא מקובל, לא סביר, פסול ואף חמור – להעדיף מועמד מסוים למשרת שגריר, מהסיבה שהאחרון מסר לשר בעבר מידע חשוב אודות חקירתו. לכן, אם קשר כזה יוכח בבית המשפט, מדובר בנסיבות שיש בהן משום חומרה מיוחדת, אשר בוודאי תגרור ענישה כבדה יותר וכן הטלת קלון.

יחד עם זאת – אין להיחפז למסקנות. הוכחת הדברים בבית המשפט היא מסובכת ומורכבת. ליברמן יוכל להביא הר של טיעונים, שיסתרו את הסברה הזו של התביעה. אין זה ברור לכן כלל, מה יקבע בית המשפט בסופו של יום.